יואב קרני / דעה: ליברמן - הנכס החשוב ביותר של אויבי ישראל

ב-1973 החליטה ממשלה ימנית בבריטניה להרשות לאש"ף לפתוח משרד בלונדון. זה היה אש"ף לא-מתוקן, שהיה מוכן לדבר עם ישראל רק על התאבדותה. ישראלים חרקו שיניים. הבריטים האלה, הם אמרו, צריך להראות להם. לעסקן מכובד של תנועת החירות (לפני הקמת הליכוד) בבאר שבע היה רעיון. הוא הציע לצבא האירי הרפובליקני (IRA) לפתוח משרד בבירת הנגב. איזה רעיון מדליק, אמרו זה לזה קוראי העיתון, בואו נראה להם שגם אנחנו יכולים לתמוך בטרוריסטים מתועבים.

אינני יודע אם בעל ההצעה אמנם בא בדברים עם ה-IRA. מותר לנחש שהאירים לא היו מתעניינים. הם חיפשו בעלי ברית בין רדיקלים ערביים, מועמר אל-קדאפי למשל, לא בתנועת בית"ר. העניין לא נידון בישיבת קבינט דחופה, לא הועלה לדיון בכנסת, לא עמד במרכז ראיון שהעניק שר החוץ, ולא צוטט בעיתונות הבין-לאומית. זה היה פעלול, או פעלולון, לא ראוי אפילו להערת שוליים.

מה טוב, מפני שמדיניות חוץ אינה עניין לפעלולים, לקפריזות, לבואו-נראה-להם. מדינות עם ממשלות רציונליות אינן אומרות, או עושות, כל מה שבא להן. ואם הן נוטות להגיד, יש להן שרי חוץ מהוקצעים ומרוסנים, המצילים אותן מאובדן עשתונות ומסטיות רטוריות.

וזה כמובן תפקידו של אביגדור ליברמן בממשלת נתניהו. הוא האיש שהציע בשעתו לאיים על מצרים בהחרבת סכר אסואן, הכריז כי "מובארק יכול ללכת לעזאזל" (הרבה לפני שהוא אמנם הלך), החרים את נאומו של נשיא ברזיל הענקית במליאת הכנסת, הודיע לעצרת האו"ם שלא יהיה שלום, ואמר לעיתון רוסי ש"אמריקה עושה מה שאנחנו אומרים לה". ביום שישי שעבר הוא סיפר ל"ידיעות אחרונות" שהוא ייזום שיחות עם נציגים של המחתרת הכורדית בטורקיה כדי לסייע לה בנשק ובהדרכה.

למרבה המזל, תבונתו של בנימין נתניהו עמדה לו. הוא לא השתהה אפילו שעה אחת כאשר הודיע על פיטורי ליברמן. מר נתניהו ראוי להערכה. שלומה של ישראל ומעמדה הבין-לאומי היו חשובים בעיניו מגורל הקואליציה שלו. "לכל הרוחות", הוא נשמע אומר, "יש גבול לכל דבר. החסר משוגעים אני?".

אכן.

קרא? ידע? התייעץ? נמלך?

שר החוץ גילה במרוצת כהונתו דרגות משתנות של בורות פוליטית והיסטורית. אבל ההצעה לעזור לכורדים בטורקיה מסכלת כל ניסיון ענייני לאפיין את מצב-הדעת שלו. מה הוא בדיוק? נער נוטף הורמונים? גברתן בכניסה למועדון לילה? או אולי סתם לא חכם?

האם הוא הבין מה הוא אומר? האם הוא התייעץ עם אנשי מקצוע במשרד החוץ? האם הוא נמלך בדעתו של מומחה למשפט בין-לאומי? האם הוא קרא משהו על היסטוריה טורקית? או על היסטוריה של מלחמה בטרור? האם הוא ידע ש"מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), לשעבר בעלת ברית סובייטית, כלולה ברשימת ארגוני הטרור של ממשלת ארצות הברית?

ואם הוא קרא, ואם הוא ידע, ואם הוא התייעץ, ואם הוא נמלך, איך אפשר להסביר את מה שהוא עשה? הוא הפך במחי יד את העימות האידיאולוגי והרגשי עם ראש הממשלה הניאו-אסלאמיסטי של טורקיה לעימות קיומי עם המדינה הטורקית. יעידו הכותרות הענקיות בכמה מעיתוני טורקיה למחרת הראיון.

ליברמן תקע מאכלת בלבו של הממסד הצבאי הטורקי, השותף הלהוט ביותר של ישראל בטורקיה. הממסד הזה חושב את עצמו מאז ומעולם למגן שלמותה הטריטוריאלית של הרפובליקה. בגלל קנאותו של הממסד הזה, עוד מימי אטאטורק, הכורדים קופחו ונרדפו במשך עשרות שנים. עצם השימוש בלשון הכורדית היה עבירה על החוק.

להוכיח שישראל היא אויבת

לטוב ולרע, עמדתה של כל ממשלה זרה כלפי הכורדים הייתה מפתח להערכת נאמנותה. המתח רב השנים עם סוריה של שושלת אסד היה קשור במישרים בחופש הפעולה היחסי שהסורים העניקו ל-PKK. היה זמן שמנהיג המפלגה, עבדללה אוג'אלאן, ישב בדמשק (קומנדו טורקי לכד אותו בקניה ב-1999. נאמר אז שישראל סייעה ללכידה, וכורדים הסתערו על הקונסוליה הישראלית בברלין במחאה אלימה).

ולשר החוץ של ישראל לא היה רעיון מבריק יותר מאשר להציע ברית ישראלית עם תנועה, שרוב הטורקים חושבים לבדלנית? תנועה החשודה שהיא רוצה לקרוע את מזרח אנטוליה מטורקיה, ולהקטין את שטחה בשליש? ואת הרעיון המבריק הזה הוא היה צריך להביע בדיוק עכשיו, כאשר הניאו-אסלאמיסטים מנסים להוכיח שישראל ראויה למעמד של אויבת? בדיוק עכשיו, כאשר הפעילות הצבאית נגד הכורדים גוברת לאורך הגבול עם עיראק, ועיתוני טורקיה מציגים ארונות של חיילים טורקיים הרוגים חדשות לבקרים?

האם שר החוץ של ישראל מנסה בכוונה גלויה להרוס את מעמדה הבין-לאומי? או אולי הוא שוקל את התועלת האלקטורלית שתצמח לו מצו הבאה נגדו מטעם האינטרפול? סוף-סוף זה מה שקורה בשנים האלה למנהיגים פוליטיים התומכים בטרור: הם נגררים אל בתי משפט בין-לאומיים, ונשלחים לכלא.

החוכמולוגיה

החוכמולוגיה הליברמנית אמנם שברה שיא חדש, אבל הצעות חוכמולוגיות בכיוון דומה אנחנו שומעים זה חודשים. למשל, הקריאה לעזור לארמנים לזכות בהכרה בין-לאומית ברצח העם שעוללה להם טורקיה העות'מנית לפני 96 שנה. ממה נפשך, הארמנים אמנם ראויים להכרה כזאת. ישראל הייתה צריכה לתמוך בהכרה כזאת, ובוודאי לא הייתה צריכה להירתם למסע נגד ההכרה (היה לי הכבוד לגלות את פרטי המסע הזה ב-1989, ב"הארץ").

לא זו בלבד שישראל לא הכירה, אלא היא עסקה בצנזור מסיבי של ישראלים שקראו להכרה. עיתונאים ברדיו ובטלוויזיה הושתקו, תוכניות הורדו מלוח השידורים, צעדיהם של אנשי אקדמיה הוצרו; ישראל עשתה שימוש נפסד בטענה שיהודי טורקיה יסבלו אם ישראלים ידברו בזכות ההכרה. ועכשיו, ישראל תתייצב פתאום בראש מחנה המכירים והמשתדלים? התיתכן ציניות גדולה יותר? התיתכן בגרות קטנה יותר? מה המהלך הבא באסטרטגיה של שר החוץ? לשסות את הדור הצעיר של ישראל ביתנו בבניין השגרירות הטורקית?

יש עדיין כמה אנשים מבוגרים בממשלת ישראל, שלא יניחו לבריונות כוחנית להכתיב את מלוא הקצב. אבל נתניהו צריך להתבייש עד עמקי נשמתו על שהוא מכתים את ישראל לדורות בעיני אוהביה, לא רק אויביה, כאשר הוא מניח לליברמן לדבר בשמה.

רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com