צוחקים בדרך למטה

"מצב האומה" אינה רק תוכנית הסאטירה הטובה ביותר בטלוויזיה, אלא גם היחידה

"מצב האומה", תוכנית מיוחדת, יום ב' 22:00, ערוץ 2 רשת

"מצב האומה" אינה רק תןכנית הסאטירה הטובה ביותר בטלוויזיה, אלא גם היחידה. מאז שיצאו ליאור שליין, אורנה בנאי וגורי אלפי מחיי, הפך הסלון הביתי שלי למקום עצוב יותר, מקום שבו אין כמעט אנשים כמוני שיכולים לענג אותי בקצת "דאחקות" על המצב, משל היו חבר שנון ושתוי.

בעונה הקודמת התפתחה הכימיה בין חברי הפאנל עד כדי כך, שהיה שווה לסבול את האורחים המייגעים שהתארחו שם לרוב, רק בשביל איזו דקה של יחסי אהבה-שנאה בין אלפי לבנאי.

מאחר שמדובר בהומור רע, במובן הטוב ביותר של המילה - הרי שלמרות שהם מצויים בפגרה, לא יתנו משתתפי "מצב האומה" לאירוע כמו יום העצמאות הראשון של המדינה הפלסטינית לחמוק מתחת ללשונם השנונה.

ואם זה לא ימהר לספק את הדרמה הנדרשת, תמיד אפשר לחזור למחאת האוהלים: בניגוד ל"ארץ נהדרת" הצפויה בעיקר בגלל שיש לה מה להפסיד, לא נראה שם חיקויים של דפני ליף (דווקא נקודת האור היחידה כמעט בספיישל הכושל של "ארץ נהדרת" ששודר בתקופת האוהלים), אבל בוודאי נשמע לא מעט בדיחות על חשבונה, או אולי, בעצם, על חשבוננו.

כי זאת יש לדעת: ב"מצב האומה" נתקיימה אמרתו של ג'קי מייסון הוותיק שלפיה: "ככל שאני מתבדח יותר - כך אני צוחק פחות", וביום שבו התקווה העיקרית של כולנו היא שמהדורות החדשות לא יתארכו עד כדי מניעת שידור התוכנית, כנראה שמבעד לרעמי הצחוק תתגנב לזווית העין גם דמעה של דאגה.

אבא יש רק מאה

"אבא אמריקאי", יום ב' 20:55, ערוץ "הוט 3"

דווקא הרייטינג של השנים האחרונות לא היטיב עם הסדרה המונפשת הזאת, שהרייטינג שלה צמח לו בהדרגה. ובכל זאת, כאשר סת' מקפרלין, האיש שהביא לנו את "איש משפחה" הגאונית (וגם את "קליבלנד", המוצלחת פחות אך עדיין טובה), מעורב בעסק - זה לא יכול להיות אלא מצחיק, אפילו מאוד.

בעיקרו של "פרק המאה" שישודר הערב (ב') - לציון 100 פרקים לסדרה וכדי למנף את פתיחת העונה השישית שלה - עומדים 100 מקרי מוות, והגימיק הוא מונה קטן שסופר את מספר הגופות הנערמות לצד המסך.

מיותר כמעט להזכיר, אך אפשר שבין הקוראים יש גם מי שלא מכיר את פועלו המסעיר של מקפרלין - שמדובר בהומור בוטה במיוחד, מאוד לא פוליטיקלי-קורקט, שאפשר שייראה חתרני או וולגרי לחלק מהצופים.

ילדי הירח

"שיער", יום ב', 22:00, ערוץ MGM

אין מי שלא גדל על מוזיקת שנות ה-60 ולא צפה בסרט הזה לפחות 10 פעמים, אם לא 100 (כי סמים קלים, בניגוד לפרסומים, אולי לא מוחקים את הבן אדם, אבל הם בכל זאת קצת מטשטשים את הזיכרון שלו).

הפסקול הנפלא, הנאיביות הכמעט מעצבנת ומעל לכל התחושה ש"זה לא צודק ושיכול אחרת" - שהיא כידוע "סימן שאתה צעיר" לפי הדודאים - עושים את הסרט הזה לקלאסיקה, ואפילו לקלאסיקה מעניינת, אם נביא בחשבון שרבים מדור מחאת האוהלים של הקיץ האחרון גדלו על הסרט הזה ועל ערכיו.

מילוש פורמן ביים כאן יופי של מיוזיקל, עם ג'ון סבאג', טריט וויליאמס ובברלי דיאנג'לו כשעוד הייתה בגיל שבו התרגשנו לראות אותה שוחה בעירום באגם - זיכרון שמלווה אותה בחיבה גם כאשר היא משחקת באבס, שותפתו הקשוחה של ארי גולד (ג'רמי פיבן) ב"הפמליה".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988