כותרת, תמונה, מספר טלפון

"אוגילבי", א', 20:55, יס דוקו

הנה לכם "מד-מן", הסיפור האמיתי. אין כמעט סטודנט לתקשורת או למקצועות הפרסום השונים שלא למד על ואת אוגילבי. אם מרשל מקלוהן נחשב לכוהן הגדול של תיאוריות על התקשורת בעידן הטלוויזיה, הרי שאוגילבי נחשב למי שהפך את התיאוריה למעשה, הוציא את הפילוסופיה מהאקדמיה אל מחלקות הקריאייטיב במשרדי הפרסום וגרם לנו לצרוך יותר...

כשמתבוננים במודעות בעיתונים, מדהים לראות עד כמה השפעתו של אוגילבי ניכרת עד היום. אפילו המבנה הקלאסי של 'כותרת, תמונה, מספר טלפון' לא היה קיים לפניו. ספק אם פרסומאים יגלו בתוכנית הזאת משהו שלא הכירו לפני כן, אודות האיש שנחשב לאבי הפרסום המודרני. אבל אנו, קהל הצרכנים, שמוקפים כל היום במסרים שיווקיים מסוגים שונים ורוצים לדעת קצת יותר על מקורות הענף, יש בהחלט סיבה טובה לצפות.

אי-שפיות זמנית

"אי הטרור", א', 22:05, ערוץ 8

ייחודו של הסרט הזה הוא בקרבתו לאירועים. מעין כתבת-יומן ארוכה לסיכום הטבח שהסעיר את הנורבגים, לא בדיוק מדינה למודת טרור. אין כאן תובנות חדשות, שמסבירות את המניעים לטבח. עיקר כוחה של התוכנית הזאת הוא בצילומים שטרם נחשפו במהדורות החדשות בארץ.

בישראל היו בוודאי משתוללים נוכח הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם חמוש אחד מצליח לגרום למרחץ דמים שכזה, אבל הנורבגים לא מיהרו להפנות אצבע-מאשימה לגורמי הביטחון שלהם, אחרי הכל - מי היה יכול לדעת מראש?

קשה להפריד את סיפור הטבח באי אוטויה ביולי האחרון מסיפורי אסונות אחרים: מנפילת התאומים, דרך הצונאמי בתאילנד ועד לזה שהיכה ביפן.

מצלמות אבטחה וצילומים מטלפונים סלולאריים מזירת האסון מצטברים לכדי חומר מרתק הרבה יותר מכפי שהכרנו לפני כן. "הפרטת הסיקור" הזאת מולידה חויית צפייה מסוג חדש: לא עוד "אסון לאומי", אלא אוסף של טרגדיות אישיות.

הבחירה של צ'נדלר

"איזה מין שוטרת", א', 21:30, יס 1

באחד הפרקים של "חברים" האינסופית, מתפייט צ'נדלר על הסרט הזה והודף כל טענה על כך שהוא טיפשי. אמנם צ'נדלר מגולל את נאום הסנגוריה הזה רק מפני שהוא מעריץ את סנדרה בולוק, גיבורת "איזה מין שוטרת", אבל האמת היא שלא צריך להיות מעריץ מושבע של הגברת בולוק בכדי לקבוע שאולי צ'נלדר בכל זאת עלה כאן על משהו.

מדובר בסרט חביב למדי, לפרקים אפילו מותח ומשעשע כאחד, שמתחפש לסרט טיפשי. בואו נודה שהרעיון שלפיו סוכנת אף.בי.איי קשוחה מתחזה למועמדת בתחרות מלכות יופי, כדי להתחקות אחר עקבותיו של רוצח מסוכן, נשמע כל-כך מופרך עד שאוטומטית אנו נוטים לתייג סרטים שכאלה במחלקות שניגשים אליהן רק מתוך שעמום גדול. אבל במקרה דנן מדובר בטעות: מי שייתן לסרט הזה צ'אנס, אולי לא יתבלבל לחשוב שהוא צופה בפליני או ברגמן, אבל בהחלט יעביר תשעים ומשהו דקות בהנאה.