כל הזמן מנסים להזיז אותנו הצידה

לא צריך 50 ימי עבודה ומאות אלפי שקלים כדי להבין איך אנשים במדינה הזו רוצים לחיות

באחת הפגישות של הוועדה האלטרנטיבית שלנו לענייני דיור, באוניברסיטה העברית, נקראתי אל דוכן הנואמים כדי לדבר על הרעיונות המרכזיים של הוועדה. תוך כדי ההליכה לאזור הנואמים ניסיתי להבין מה אני הולכת להגיד. אין לי מושג גדול באדריכלות, תכנון או דיור, והדבר שאני בונה הכי טוב זה אוהל - אבל בקיץ הזה למדתי המון על בתים.

היה אפשר פשוט לראות את זה: החדר הראשון שקם בשדרה, אחרי האוהלים ורשתות הצל, היה המטבח. במיומנות מדהימה הוקם חדר אוכל מתפקד למשעי על ידי כמה מתנדבים, שמגיש שלוש ארוחות ביום, ותמיד יכול גם להציע לך פרוסת עוגה בשעת מצוק.

מיד אחריו הגיחו פינות הישיבה, סוכות אמנים ותרבות, קולנוע, גן ילדים עם לוח זמנים מלא כיף ובריכות מים קטנות לקיץ ואחריו - בית הספר של המהפכה. תוך שבוע מיום הקמת האוהל הראשון, שדרות רוטשילד כבר היו לעיר חיה ונושמת, לערבוביה גדולה של אנשים ורעיונות. שבילי האופניים הופקעו, המכוניות בכבישים הצמודים נאלצו להאט, הוויכוחים להטו בכיכר המרכזית, הקשרים בין התושבים העמיקו, התיירות נסקה. עיר לתפארת.

שיתוף הציבור

כשבין הדיירים המוחים הופיעו מחוסרי דיור, משפחות ובודדים, הם השתלבו בעיר החדשה בטבעיות, והרבה מהתושבים לא ידעו כלל מי מהם מחוסר דיור ומי מחזיק דירה שכורה באחד הרחובות הצדדיים. האנשים השקופים האלה תפסו פתאום צבע, והפכו לחלק מאיתנו.

כך גם צריכה להיות העיר החדשה שלנו. לא צריך 50 ימי עבודה ומאות אלפי שקלים מכספי הציבור כדי להבין איך אנשים במדינה הזו רוצים לחיות. צריך רק כמה שעות התבוננות. כשדורשים דיור בר-השגה, דיור ציבורי, דורשים גם תמהיל חברתי. דורשים את הפסקת הבנייה בגטאות עושר וגטאות עוני. דורשים את זכותם של כל אחד ואחת מאזרחי המדינה לממש את הפוטנציאל שלהם - שלא במסגרת התקציב האישי שאליו נולד.

אחד העקרונות החשובים ביותר של המחאה הזו, ובתוך כך של המלצות הוועדה, הוא שיתוף הציבור ברמה הארצית וגם ברמה המקומית. אילת אינה כמו חיפה ותל אביב איננה דימונה. כל עיר ויישוב זקוקים לטיפול מעט שונה, כזה שמתאים לקהילה המקומית ולסביבה שבה היא מתקיימת.

אנחנו רוצים להיות מעורבים. תמיד רצינו, אבל היינו אבודים במערכת שיצרה אשליה של חולשה. מערכת שחצצה בין מוחלשים למוחלשים - בין אלה שהוחלשו כלכלית ואלה שהוחלשו רעיונית. הקיץ הבנו שלא. הקיץ הבנו שאנחנו רוצים לעצב את הערים שלנו, את החברה שלנו, את גורלנו.

כשאנחנו אומרים "דיור ציבורי", אנחנו מתכוונים לא רק להורדה במחירי השכירות והרכישה, אלא לכך שהמדינה תקבל אחריות על אזרחיה ותבטיח להם קורת גג, ללא קשר למחיר. דוח טרכטנברג אומר "לכל אדם צורך בסיסי בקיומו של דיור נאות". אנחנו אומרים, לכל אדם זכות לדיור נאות. בית זה לא רק צורך, במדינה מודרנית ב-2011. בית זה זכות.

כוח הרצון והצדק

מנסים כל הזמן להזיז אותנו הצדה. פוליטיקאים מנסים למשוך אותנו אליהם או מהם והלאה. עיריות מנסות לפנות את האוהלים מהשדרות, כמו היה מדובר בלכלוך. כבר לא נעים להן בעין, בטח לא כמו שזה היה בקיץ, כשהיה מדובר באטרקציה גדולה, בזרם אופנתי. עכשיו אפשר להתנער מזה, ועדיף במהרה.

בבית המשפט שוב ניסו לכנות את המוחים "אנרכיסטים", כאילו חזרנו לימים הקדומים של המחאה, שבהם חברי כנסת שלא התקבלו באהדה טענו שכולנו פשיסטים קולניים עם נטיות קומוניסטיות קיצוניות. ראש עיריית תל אביב-יפו, שדיבר מול כל מצלמה תועה על תמיכתו במחאה, סירב להיפגש איתנו כדי לנסות למצוא פשרה שתאפשר את קיומו של מרחב מחאה בשיתוף השכנים ותוך התחשבות בהם. ושוב באים העיתונאים ושואלים "מה, תתפנו? ורגע, אתם צופים שתהיה אלימות?"

אך לא אלימות אנחנו מחפשים, ואת זכותנו למחות איננו רוצים לגבות בכוח הזרוע, אלא בכוח הרצון והצדק. המחאה הזו לא נעימה למוסדות השלטון בעיניים לא כי היא מלכלכת את השדרה, אלא כי היא מרעידה את כסאותיהם. המחאה הזו משבשת את הסדר הישן ודורשת סדר חדש. היא דורשת ערים חדשות, זכויות בסיסיות ומדינה ששייכת לעמה.

העולם הישן מפחד להשתנות, וינסה - וזו לא הפעם האחרונה - לנער מעליו את אלה שדורשים זאת ממנו. התפקיד שלנו הוא לגרום לו להבין שהסדר החדש הזה יהיה טוב, בסופו של דבר, גם בשבילו. שהשנה הקרובה תהיה השנה של כולנו, שנה של חברה חדשה באמת.

הכותבת נמנית עם מנהיגי המחאה החברתית