הפתרון אינו רק עוד כסף לרופאים

ההסכם שנחתם בחודש אוגוסט אינו הסכם "מביש", כפי שמכנים אותו הרופאים מהמרכז, אלא דווקא הסכם ערכי שתיקן עיוות היסטורי באמצעות תוספות שכר גבוהות לרופאים בפריפריה ולעוסקים במקצועות שבמחסור. לשני הסקטורים האלה מכנה משותף: אין להם פרקטיקה פרטית אחר הצהריים. כל עולמם וכל הכנסתם מבית החולים הציבורי.

מצד שני, ההסכם הזה מאלץ, לכאורה, את הרופאים במרכז להמשיך ולעסוק באותה פרקטיקה פרטית כדי להגיע לרמות השכר שהולמות, לדעתם, רופא במדינה מערבית. בכך הוא תיקן עיוות מחד, והנציח עיוות מנגד. זה בטח לא הופך אותו להסכם מביש, אלא לעוד הסכם שכר, אמיץ ככל שיהיה, במערכת מקולקלת.

ייתכן מאוד שהמשבר הנוכחי יביא מזור לאותם רופאים ממורמרים מהמרכז. אותם רופאים שיוצאים למילואים ורואים איך חבריהם הברוקרים ורואי החשבון מרוויחים יותר, בלי לנדוד בין עבודות שונות. טבעו של משבר לייצר פתרונות, אולם השאלה מי ישלם את המחיר. הרי אם יוצאים מנקודת הנחה שרופא בישראל לא מרוויח מספיק, מה אפשר לומר על העובדים הסוציאליים? על השוטרים? על המורים?

כל שקל שיינתן עכשיו לרופאים אחרי שנחתם כבר הסכם בעניינם, הסכם שעלותו 2.6 מיליארד שקל, יהווה תמריץ לכל יתר הסקטורים להודיע מחר בבוקר שגם הם מתפטרים. יהיה זה תמריץ לחתום על הסכם ואז להפוך אותו לנקודת פתיחה במו"מ המחודש.

תוספת רופאים, לא תוספת תקנים

הפתרון, אם כן, נמצא מחוץ להסכם. על המתמחים אפשר להקל בעזרת גיבוש מודל מוסכם, שיביא לא רק להגבלת מספר התורנויות בכל חודש, אלא בעיקר לקיצור משכה של כל תורנות ותורנות.

סגן שר הבריאות יעקב ליצמן אמר כבר בתחילת הדרך שתורנות בת 26 שעות אינה אנושית - לא למתמחה ולא למטופל שלו, אבל כולם היו עסוקים אז בפוליטיקה קטנה, בניסיון להציג את סגן השר המזוקן כשוטה הכפר. אפילו המתמחים הפנו לו את הגב.

המדינה צריכה להעמיד לרשות המתמחים מערכת הסעות, כפי שהיא מעמידה לטובת האחיות, אף שהמשמרות שלהן עומדות על 8 שעות בלבד. המדינה צריכה להגדיל את מכסות הסטודנטים לרפואה בארץ, ולהפסיק להקשות על אלה שלמדו רפואה בחו"ל באמצעות מבחנים קשים יותר מאלה שנערכים בארץ. כך, במקום לדבר על תוספת תקנים, אפשר יהיה לדבר על תוספת רופאים. ויחי ההבדל הדק.

למרות שהמתמחים הם שעומדים בחזית המאבק, הבעיה האקוטית של הרופאים מתגלה דווקא בתום ההתמחות, כשהם נמצאים במסדרון הארוך מאוד שבין היותם מתמחים לבכירים. קוראים להם "מומחים צעירים", כשצעיר פירושו גם רופא בן 47.

ההסכם הנוכחי, זה שהוגדר "מביש" מתוך בורות או סתם מתוך חוסר הוגנות, דווקא מצא מענה חלקי לאותה שדרה רחבה של רופאים: ההסכם מעניק ל-700 מומחים צעירים תפקיד חדש בשם "מנהל שירות", שיקפיץ את שכרם ב-12%-20% מעבר לתוספות השכר שבהסכם.

מעבר לשכר, הוא יעניק להם לראשונה אופק קידומי, וזה לא דבר של מה בכך. במסגרת הפתרונות ש"מחוץ להסכם", על המדינה להגביל את הקדנציות של מנהלי מחלקה ומנהלי בתי חולים, כדי לעודד את אותו אופק קידומי שכל כך חסר במערכת הזאת. פתרון אחר כבר הוצע לרופאים לפני כשבועיים, והוא נקרא "פול טיימר" - מודל שלפיו רופא מומחה מוותר על פרקטיקה פרטית, מתחייב לעבוד בבית החולים הציבורי גם מעבר לשעה 16:00, ובתמורה זוכה לתוספת של כ-10,000 שקל בחודש בנוסף לשכרו הנוכחי. המודל הזה ראוי ביותר גם בהיבט הכלכלי, ולא פחות חשוב - בהיבט החברתי.

אובדן הזדמנות בלתי חוזרת

שכר הרופאים הוא רק מרכיב אחד בתחלואיה של מערכת הבריאות הציבורית. על המדינה להפוך את המשבר הזה להזדמנות, ולעסוק לא רק בשכר - אלא במחסור במיטות אשפוז, בציוד חיוני כמו MRI, בהוצאה הפרטית ההולכת וגדלה לעומת הוצאה ממשלתית הולכת ויורדת.

ואם בסופו של יום הכול ייגמר בעוד תוספות שכר, הרי שאפשר יהיה לסכם בדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות בימי שביתת הרופאים של 1983, פרופ' ברוך מודן, שאמר: "חמור מכל, גם אם בחשבון סופי ניצחו הרופאים וזכו לסולם השכר הגבוה במשק, נכשלו בכך שאיבדו הזדמנות שאינה חוזרת לשינוי פני הרפואה בישראל.

מערך הרפואה נשאר מיושן, מסורבל ובזבזני כשהיה. קל בהרבה לפצות את השובת בכסף, מאשר לעסוק בשידוד מערכות. וכאשר נמצא הפתרון הכספי הסופי, נשכחו עד מהרה העקרונות".