כאילו לא למדנו דבר

בכל פעם מחדש, כשאני משווה בין ממשלות 1973 ו-2011, תחושה קשה ומטלטלת אוחזת בי. הדמיון מפחיד ומדאיג.

ממשלת גולדה ודיין הייתה סגורה ושבויה בדעותיה, וגזרה על עצמה להיות מבוצרת ומבודדת מבחירה, מבלי להבין את המשמעויות הנגזרות מכך. אני נזכר במשה דיין, השקוע באלבומי הניצחון של 1967, וב"טוב שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח". גולדה, אישה קשוחה ששמה את כל מבטחה בגנרלים שסביבה, דוחה בהתמדה הצעות תיווך ופשרה של יארינג, גולדמן, קיסינג'ר ואחרים, ולא מאמינה למילה של הנשיא סאדאת, שמציע הסדר ומאיים במלחמה.

את התוצאות כולנו מכירים. 3,000 לוויות, מלחמות גנרלים (שרון-אדן-גורודיש), הפתעה והלם, החיילים בשטח מקריבים ומנצחים, כסת"ח של ועדת אגרנט, ורק מחאת הלוחמים גורמת להחלפת גולדה ודיין. שקיעת מפלגת העבודה מתחילה, עד לשפל שבו היא נמצאת כיום. שוב למדנו כמה שאטימת אוזניים, הקשחת הלב ואגו גדול, הם אויב שבסוף מכריע כל אחד.

כולנו משלמים את המחיר

ממשלת ביבי-ברק-ליברמן שקועה בתסמונת כמעט זהה: "העולם כולו נגדנו", טוב בידוד עולמי מוויתור יזום, הערבים מבינים רק כוח (ומה אנחנו מבינים?) האגו, הניוון והקיפאון במערכות הממשל, האהבה לכיסא השלטון. אפילו מלחמות הגנרלים (ברק-אשכנזי) שינו צורה ולא תוכן. אז וגם כיום, אני ואפסי עוד.

ואולם הדבר הגורלי והמסוכן, שזהה בשתי הממשלות - זו של 1973 וזו של ימינו - הוא חוסר מנהיגות וחוסר נכונות לקבל אחריות. מנהיג אמיתי דובר אמת לעמו, מוכן ללכת נגד הזרם המרכזי (גם במפלגתו), יוזם תהליכים וחושב על הדור הבא, ולא על הבחירות הבאות. מחלה נוספת בשתי הממשלות היא אי-הבנת מגבלת הכוח שלנו, והעובדה שניצחון במלחמה אינו יכול לכפות שלום על הצד השני, ובאין שלום או הסדר כלשהו, המלחמה הבאה היא רק שאלה של תאריך.

שתי הממשלות - זו של אז וזו של היום - פוסחות על כל הסעיפים הללו, בוגדות בשליחותן ובאחריותן. את המחיר כולנו משלמים ונשלם, כאזרחים וכחיילים.

כמה חבל

דיין אמר לדדו (שדרש גיוס מילואים): "מה אני צריך 100 אלף חיילים שמתבטלים ביום כיפור בצבא", וסירב לגיוס מוקדם. ביבי מסרב לפשרה עם הטורקים, לדו-שיח עם אבו מאזן ולכל יוזמה, כי הוא חושש מליברמן, מבחירות, מעצמו ומאביו. וברק מתנהל כמו טווס בין ביבי לליברמן.

דמיון נוסף בין הממשלות, אז והיום, הוא האופן שבו הן משנות מדיניות, לא כי הן חושבות שזה נכון, אלא כי זה כדאי, או כתגובה לתהליכים חיצוניים. יוזמה מדינית ומחשבתית לא קיימת.

ב-1977 דיין חבר לממשלת בגין, ובסיבוב פרסה חד החזיר את כל סיני למצרים, אחרי שהעדיף את חופי שארם א-שייח על שלום, והוביל את המדינה ל"חורבן הבית השלישי". סאדאת היה היוזם והמוביל; אנחנו, כרגיל, רק המגיבים.

ביבי, לעומת דיין, גילה פתאום שיש "אי-צדק בחלוקת העוגה" ו"מצוקת דיור נוראה". הוא שכח שהוא מכהן כבר כמעט 8 שנים (בסיכום מצטבר) כשר אוצר וכראש ממשלה. הוא לא יוזם, רק זורם עם הרוח לבחירות הבאות.

ההצלחה הכלכלית של ישראל ושל אזרחיה בעולם, כמו בתחומים אחרים, מוכיחה כמה כישרון, יכולת וידע יש בארץ. עובדה זו מבליטה ביתר שאת את חוסר הכישרון והמעש במערכת ובשיטה הפוליטית בישראל.

המחאה החברתית מובילה לשינוי הסדר הכלכלי. ואולם מה שגורלי באמת לחיינו הוא שינוי שיטת הממשל בישראל, שינוי תרבות והתנהגות הכנסת והממשלה. אם שינוי זה לא יתרחש, ומהר, מצבנו ימשיך להידרדר ואנו נשלם שוב, כאזרחים וחיילים, את מחיר חוסר המנהיגות, היהירות, חוסר המחשבה והיוזמה של ממשלות ישראל, אז וכיום.

כאילו לא חלפו 38 שנים, כאילו העולם לא השתנה, כאילו לא למדנו דבר, כאילו לא היו 3,000 לוויות, כאילו לא הייתה מלחמה. כמה חבל.

הכותב הוא יו"ר קבוצת פטרולגז. סרטו "כאילו לא הייתה מלחמה" יוקרן בערוץ 10 במוצאי יום הכיפורים ב-19:00