הנקראות ביותר

ראשי מחאת הקוטג': "המגזר העסקי צריך לבקש סליחה"

כל ניסיון להוציא מאנשי חרם הקוטג' רגשי חרטה על הדרך שבה הלכו נתקל בכישלון ■ האנשים שגרמו למהפכה תודעתית בקרב הצרכנים מאמינים שהמגזר העסקי הביא את זה על עצמו

ההתפתחויות המסעירות סביב מחאת הקוטג', שגם 4 חודשים אחרי לידתה לא יודעת מנוח, מוצאות את מארגני המחאה בלב הימים הנוראים. בעולם המושגים של איציק אלרוב, האיש מאחורי מחאת הענק, אלה ימים של חשבון נפש והכאה על חטא - של התבוננות מעמיקה על מה שנכון ולא נכון היה לעשות. אבל גם כשיו"ר תנובה מוצאת עצמה מטווחת מכל עבר, הוא לא סבור שיש על מה להתנצל.

"אין לנו ולא היה לנו לעולם דבר אישי מול זהבית כהן כאדם", הוא שב ומדגיש את המנטרה שהוא מהדהד בכל פלטפורמה אפשרית מאז התפטרותה המתוקשרת, "אבל כמי שמייצגת את השיטה של מיקסום רווחים על חשבון האזרח הקטן - ודאי יש לנו מה לומר".

- אתה חושב שכהן צריכה לשלם מחיר אישי?

"המחיר שהיא משלמת לא כל-כך כבד, היא עדיין מנכ"לית אייפקס. מעבר לזה, נוכל לבחון רק בעתיד האם השתנתה האג'נדה. לא מפריע לנו מי מנהל את החברה, אלא מה האג'נדה שלה".

- אתה לא מרגיש שאצל הציבור היטשטשו קצת הגבולות בין האג'נדה ובין המאבק האישי בראשי החברות?

"אני לא נכנס לזה. אני רק יודע שהעם מסתכל על מחירי המוצרים ולא יודע מי אחראי עליהם ולמה. זכותנו הדמוקרטית להשתמש בכוח הדמוקרטי שלנו ולהחליט למי אנחנו נותנים את הכסף שלנו. חברה שלא מתייחסת ללקוחותיה בכבוד הראוי - סופה שתיתן את הדין".

לראיון, שהוא גם סוג של סיכום תקופה וחשבון נפש, מגיעים שבעה: בני גרוברמן, מאיה אשכנזי, יפתח שקד, עדי מל, דודי מחפוד, יעקב לבי ואלרוב עצמו. מטה המאבק, אם תרצו, או המוח והנשמה שמאחורי המאבק הפעיל ביוקר המחיה. במהלך השיחה מצטרף גם אייל עופר, גם הוא חבר של כבוד בפאנל הקבוע.

אלרוב הוא הכוכב הבלתי מעורער, אך הוא רחוק מלשדר את זה. את דבריו הוא אומר תמיד בשקט, כמעט נחבא אל הכלים. גרוברמן הוא הקול הדומיננטי במהלך השיחה - ממהר לשלוף נתונים ולהציג ברהיטות משנה סדורה לגבי כל דבר. הכוח הנשי מדבר בנחישות, אך שומר על פרופיל צנוע ושומר בקנאות על פרטיותו. לבי מדבר בלהט שקשה לפספס. שקד מדבר על הטלפונים סביב השעון. יחד הם מייצרים חבורה בעלת דינמיקה מעניינת: בליל משתנה של דעות על רקע מטרה אחת זהה, שלא לדבר על עירוב המאפיינים הכולל.

"אף אחד לא הכיר אף אחד", משחזר אלרוב את האבולוציה של דף הפייסבוק שהקים בעקבות סדרת הכתבות ב"גלובס" על יוקר המחיה. "תוך יומיים התגבשה קבוצה. אני פניתי לבני - ראיתי אותו עובד בצורה טובה בדף ומעלה מכתבים שכתב בנושא בעבר לגורמים שונים. הבנתי שהוא מבין בעניין. יפתח פנה אליי בהודעה אישית בבקשה לתרום מהזווית שלו, יעקב התקשר להצטרף.

"חלוקת התפקידים מאוד ברורה: יעקב על המגזר החרדי, יפתח מייעץ בתחום הקמעונאי, בני נותן ניתוחים והשוואות, דודי על הלוגיסטיקה והמתנדבים, ואילו עדי היא הצד הנשי הדומיננטי. היא ומאיה אוהבות להישאר מאחורי הקלעים אבל פועלות ללא לאות".

מאחוריהם תפחה במהירות מסחררת רשימה של מעל ל-100 אלף חתימות.

היקף העבודה התברר די מהר: הקמת מערך פעילים, התנהלות מול התקשורת, התייצבות בכל הוועדות הרלבנטיות בכנסת, חקירה מחדש של כל נושא הפיקוח - כל זאת תוך התייעצות שוטפת בפייסבוק עם כמות גדולה של אנשים והפעלת צוותי מתנדבים התולים דפי נתונים בחדרי מדרגות ומפעילים צוותי הסברה בימי חמישי בסופרמרקטים.

גרוברמן: "במסמכים השקענו הרבה חשיבה. ההמלצות של ועדת קדמי היו 'גזור-הדבק' של מה שניסחנו. כל כמה ימים הסתכלנו מסביב ועדכנו את רשימת ההישגים. היו הרבה קטנים לאורך כל הדרך, וכמה גדולים ומהותיים: השרים, הפקידים והוועדות נלחצו, הצרכן למד, ראינו שינוי תודעה אצל המנכ"לים - השתיקה שבה הם נקטו בהתחלה טובה אולי למשהו קטן ולא רציני, אבל התבררה מהר מאוד כטעות רצינית; וכמובן התעוררו מחאות נוספות".

"לא שאנחנו עשינו את הכול", הוא ממהר להסתייג, "אבל אי-אפשר להתעלם מהרצף של המהלכים שנוצר".

מל: "עזרנו לאנשים לחיות לפי רמת ההכנסה".

ללבי, איש המגזר החרדי ומי שאחראי על הפעילות בו, אתגר בפני עצמו. לא מעט חסמי כניסה עומדים בין הקהל שלו למאבק - כמו עצם העובדה שנעשה במדיה והמחירים הנמוכים יותר בהם נמכרים מוצרים במגזר היחיד שכוחו הצרכני פעל מאז ומעולם על החברות.

"לפעמים אני חושב לעצמי: מי אתה, אזרח רגיל מן השורה, שנראה לך שדעתך על האדם החזק והמשפיע ביותר במשק ראויה ליחס? ואני עונה לעצמי, זה לא אני המביע דעה, זה מיליוני אנשים שאני להם לפה. אלה אותם מיליוני אנשים שמשלמים לו ולחבריו אחוז מסוים מכל שקל שהם מוציאים, אני קורא לזה בפירוש: "מס טייקונים", זהו מס אכזרי ללא שום הנחות, והוא ילך ויגבר אם לא נעצור אותו עכשיו", הוא מסביר.

לדבריו, "ביום כיפור אלך לבית-הכנסת ואכריז עם כל הציבור ש'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'. גם מי שטעה ועשק יכול עדיין לתקן, וייסלח לו".

הצרכן התחיל לחשוב

כשהם בוחנים אחד לאחד את ציוני הדרך, נראה שהם מרוצים. אפילו גאים. חדורי רוח קרב ויודעים לתת לעצמם את הקרדיט הראוי.

- עד כמה הובלתם בעצם גם למחאת האוהלים שבאה אחריכם?

"זה כמו לפתוח פלאפל בלונדון", אומר גרוברמן, "אתה פותח אחת, מיד נפתחות אחריה. צריך רק את יריית הפתיחה". וגם היא, כמובן, יוצרת לא מעט גאוות יחידה: "ההישג הוא לא הקוטג', לא השינוי במחירים. הצרכן הישראלי יצא מהקליפה. הוא חושב היום אחרת".

אשכנזי: "אנחנו גאים בשיח הארוך שיצרנו. אנשים מדברים במונחים של שינוי תודעה".

מל: "החברות הישראליות משקיעות הרבה כסף בלהקנות לנו הרגלים. עצם זה שיצרנו שיח בעניין - שהצרכן היום עוצר וחושב למרות ההרגלים האלה - זה ההישג הכי גדול".

- ובכל זאת, לא יכול להיות שעשיתם הכל נכון לאורך כל הדרך. במבט לאחור, מה בכל זאת הייתם משנים?

לבי: "הקמפיין היה מושלם, פשוט ככה. ואל תשכחי שמדובר בחבורת טירונים שמעולם לא עסקה בתחום. אנחנו אפילו לא יודעים למה - אבל דברים יצאו נכון יותר ממה שצפינו".

גרוברמן נזכר בשיחת חברים אי-אז, בימים שקדמו למחאה, שבה העלו את הצורך להחרים את תנובה. "המסקנה הייתה שאי-אפשר להוציא אנשים לרחובות בגלל גבינה. אמרתי להם: אני לא יודע על מה, אבל בסוף הם ייצאו".

אלרוב: "העובדה היא שמה-14 ביוני ועד היום המחאה עדיין חיה ובועטת. היא עדיין בכותרות".

- לא היו רגעים שבהם חשבתם שכל זה מגיע למקומות שאליהם לא רציתם שיגיע?

גרוברמן: "פגיעה אפשרית ברפתנים. אנחנו לא מעוניינים שהרפתנים והחקלאים ייפגעו".

שקד: "אני חושש ממיתון. זה בטח לא מה שרצינו, ועלולות להיות לזה משמעויות כמו פיטורין בהיקף נרחב".

אלרוב: "מנסים להפיל אחריות על המחאה, אבל מה שמוביל למיתון הוא עליית המחירים".

מחפוד: "מיתון יש בכל העולם. כשהגשם יורד - הוא יורד על כולם".

- מבין כל הגורמים שהביאו למצב שבו אנו נמצאים היום - מי יותר מכל צריך לבקש סליחה?

גרוברמן: "אין גורם אחד שגרם למתרחש היום. אוזלת-היד היא של רבים. הנכשל העיקרי הוא הממשלה, לא רק האחרונה, גם כמה מקודמותיה, שבחוסר שמירתן על החלש בחברה העלו על נס את ההישג האישי הקפיטליסטי. מנהיג נבחן ביכולתו לראות רחוק, אבל הנכשל הוא הפוליטיקאי הקטן שצומח לנו כאן, ויש רבים כמוהו. אנשים שלא רואים מעל קצה אפם, וממש אבל ממש לא רואים קדימה.

"מאידך, הכישלון הוא של העם, שלא מתאחד ליצור סיטואציה שמנהיג כזה יכול לצמוח כאן. הכישלון הוא של כל אחד מאיתנו שלא מצליח לראות מעבר לקונספירציה היומיומית הקטנה בפוליטיקה.

"הייתי רוצה לבקש סליחה מחברים כמוני שלא האמנתי שייצאו למחות, יצעדו ברחובות, יחרימו, יפגינו בעוצמה כזו; עדיין את הסליחה צריך לבקש המגזר העסקי שהבחין באוזלת-היד של הממשל, ניצל את חולשת הפקידים, סובב אותם למטרותיו וניצל אותנו עד תום. זה גובל בפשע".

"לבי: "אנו צריכים לבקש סליחה מעצמנו: עד כמה פתיים וסלחנים היינו עד היום. עד כמה אפשרנו לאימפריות העושק לפעול ללא הפרעה, להתפתח ולהשתלט על חיינו. עד כמה האמנו לפרסומות ולדיווחים שהכול בסדר ושהכלכלה איתנה, כאשר המציאות העגומה של כל אחד ואחת מאתנו ברורה לנו במלוא כיעורה".

מחפוד: "אני חושב שגם לצרכן הישראלי יש חלק קטן מהאשמה בכך שצרכנות נבונה זרה לו. סך-הכל, אני סבור שיש כאן שרשרת ארוכה של כישלונות, ושלבוא ולהפנות אצבע מאשימה לכיוון אחד זה כמעט בלתי אפשרי. אני באופן אישי מוכן לסלוח לכל מי שמוכן לקחת אחריות ולהביע חרטה על מעשיו".

היום שאחרי: איך ממשיכים את החיים הרגילים?

השאיבה פנימה לתוך המאבק גובה מהם מחיר אישי כבד. אשכנזי הפסיקה לאחרונה לעבוד ובחרה להקדיש את כל-כולה למחאה, האחרים מנסים לתזמן בהצלחה בין בית, עבודה ועלייה על בריקדות.

- איך שורדים את היומיום עם התנהלות אינטנסיבית כזו?

לבי: "זה מאבק קשה מאד מנטלית, כלכלית ומשפחתית. אכן, המילה 'שורד' היא המינוח המתאים למצבנו: שורדים. הקושי הכלכלי הוא ברור: אין זמן להתפרנס, ההוצאות של ניהול מאבק ארוך וממושך הן עצומות, אבל כמו שאמרתי לאשתי: כל עוד מחר בבוקר יש לנו לחם על השולחן וכסף לתשלום על קורת-גג, אנחנו ננשוך שפתיים ונמשיך הלאה".

מחפוד: "בתחילת המאבק עברו עליי כמה וכמה לילות בלי שינה. באיזשהו שלב פשוט התרגלתי לעובדה שאני ישן 3 או 4 שעות בלילה וקם לתוך דיונים, מחקרים ופגישות. היינו מוכרחים ללמוד כל-כך הרבה ובזמן מאד קצר".

אלרוב: "אין ספק שהחיים משתנים ברגע. ישנה אחריות כבדה שמוטלת על הכתפיים שלנו. יש כאן מאבק שהיה אמור להיעשות כבר לפני שנים ולא נעשה" .

גרוברמן: "זאת לא בעיה. ברגע שעשית את השינוי הגדול ונרתמת - החלפת חיים. זנחת דברים. התרגלת למשהו חדש. הבעיה היא לרוב הפעילים כלכלית: ייתכן שהצלחת המאבק נעוצה בעובדה שחלק ממנהליו אינם שכירים רגילים, עצמאיים, לא טרודים כלכלית ואדונים לזמנם, או כאלה כמו עדי ודודי ואיציק שהחליטו שהמאבק הזה הוא אירוע היסטורי, והם מוכנים לוותר על עבודה רגילה ולהשתתף באירוע".

מל: "זה אדרנלין מטורף. גוזל הרבה אנרגיה, אבל עושים את זה מכל הלב. אני לא יכולה להפסיק. התמורה היא מה שמקבלים מהקהל".

מחפוד: "היסוד החשוב ביותר כאן הוא השיח הציבורי שנולד. אני חושב שאת ההישג הזה והישגים חשובים אחרים השגנו בזכות עבודה כצוות מאוחד עם חלוקת תפקידים נבונה. הוכחנו מעל לכל ספק שאחדותנו מביאה הצלחה".

גרוברמן: "המאפיין שאותו נאלצנו להנחיל בקבוצה הוא 'ממשיכים'. במאבק כזה קל להישבר. אנשים פרטיים ללא תקציב מנסים לחולל מהפכה של ממש. ההישגים לא ברורים, ולכן בכל רגע נתון אנשים נשברים, נוטשים. לשמור קבוצה פעילה, ובמיוחד כשמופעלים נגדך כוחות כל-כך גדולים כמו תקשורת שלפתע 'מורידה' אותך מהרדאר. או זהבית כהן שדואגת שיפורסם ש'החרם נגמר כי הקוטג' הוזל'. האמירה שלנו הייתה תמיד שממשיכים הלאה. עשרות פעמים דיברתי עם פעילים ואמרתי, האמינו, יש הישגים - ויהיו עוד".

הישגי מחאת הקוטג

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות