"בעסקת ג'יבריל התקשורת לא חלמה לראיין את הגננת שלי"

‎פרצופה של המדינה: אופן הסיקור התקשורתי של שחרור גלעד שליט, בהשוואה לאופן הסיקור של עסקאות קודמות בהן שוחררו שבויים, מדגים את השינוי שעבר על החברה הישראלית

דרך ארוכה עברה החברה הישראלית ב-26 השנה האחרונות, מאז עסקת ג'יבריל שהייתה האחרונה שבה הוחלפו שבויים חיים, ועד עסקת גלעד שליט בשבוע שעבר. בדומה לפתגם הסיני העתיק שקובע כי לא ניתן לקפוץ לאותו הנהר פעמיים, כך גם ישראל של 2011 היא לא אותה ישראל של עסקאות החילופים שהתנהלו בשנות ה-60-80. ההבדלים בין האופן שבו התנהלו משפחות השבויים, הציבור הישראלי, ההנהגה והתקשורת משקפים שינויים קיצוניים שעברה החברה הישראלית.

סקירה של הכתבות ומאמרי הדעה של עיתוני התקופה ההיא מלמדת על חברה שחשה בו-זמנית פחד וחרדה לקיום המדינה, אך גם ביטחון בשותפות גורל ובהנהגה שתדע לשמור עליה.

בעוד שבעסקאות קודמות ניתן כמעט תמיד ביטוי בולט בעמוד הראשון, לצד הדיווח על העסקה, לסוגיית מחיר שחרורם של המחבלים - בעיתונים שליוו את שובו של שליט כמעט ולא נמצא זכר לסוגייה הזאת בעמוד הראשון אלא רק בעמודים הפנימיים.

כמו כן, בעוד שבעסקאות קודמות הדיווחים והניתוחים תפסו 3-4 עמודי עיתון לכל היותר - ב-2011 עמודי העיתונים היו מרוחים לאורכם ולרוחבם בצבעי שליט. גם המערכות התקשורתיות האחרות - הטלוויזיה, האינטרנט והרדיו - נכנסו לטירוף חושים אקסטטי מהרגע בו נודע על חתימת עסקה.

בניגוד לאיפוק שגילו בעבר התקשורת והציבור הישראלי, נראה כאילו במקרה של גלעד שליט יצאה התקשורת מכלל איזון ונתנה דרור להפרעות הנוירוטיות שחבויות בתוכה בדרך-כלל. ממצב מאוזן של הדהוד רחשי הלב הציבוריים בצד דיווח אינפורמטיבי והבאת מידע יבש - עברה התקשורת למצב שבו רחשי הלב והאמוציות הגואות של המגישים הפכו למראית הכול.

המציצנות התקשורתית לכל נדבך בחייו של שליט, שנבעה גם בשל הצורך למלא זמן מסך גם בשעות שמחוץ לפריים-טיים, יחד עם התחרות הדרוויניסטית בין גופי התקשורת השונים, הובילה לכך שבמהלך השבוע שלפני העסקה לא היו גננת או שכן במצפה הילה שלא זכה לחשיפה תקשורתית.

פעם עסקאות נחתמו בשקט

חזי שי, ששוחרר בעסקת ג'יבריל יחד עם החיילים נסים סאלם ויוסף גרוף ב-21 במאי 1985 תמורת 1,150 מחבלים, נזכר בימי השחרור. "כששוחררנו הייתה צנזורה חזקה. כל מה שקרה בתקופה שקדמה לעסקת חילופי השבויים פשוט לא יצא לעיתונות", הוא מספר. "העסקה עצמה התפרסמה רק לאחר שחזרנו לישראל. אפשר לומר שאחרי שחזרנו, התקשורת התנפלה עלינו - אבל אני בחרתי לא להתראיין באף עיתון או בטלוויזיה או ברדיו. פשוט לא הייתי מעוניין בזה, למרות שהם ניסו לגרום לי להתראיין".

שי מוצא מספר הבדלים משמעותיים בין התנהלות התקשורת אז להיום: "אז היא בעיקר התעניינה במה עברתי בשבי, היום התקשורת הפכה להיות הרבה יותר חודרנית. אמנם ניסו להתנפל עלינו, אבל אף אחד לא ירד לרמה של הבאת מומחים ש'ינתחו אותי'. התחרות המוטרפת שקיימת היום בין כלי התקשורת הביאה את הדברים למצב הזה".

"גם אצלי נחתמה העסקה בשקט", אומר אברהם עמרם, שנפל בשבי במהלך מבצע ליטני באפריל 1978 ושוחרר שנה לאחר מכן תמורת 76 מחבלים. "לא דיברו מחוץ לממשלה על זה שהולכים להחזיר את אברהם עמרם מהשבי. עשו הצבעה חשאית, והתוצאה הייתה שארבעה היו בעד העסקה ושלושה נגד. מי שהכריע אז את ההצבעה היה אריק שרון.

"בממשלה ובצבא החליטו שזה יהיה מבצע שקט, ללא הדלפות ומבלי שיתקיים בעניין דיון פומבי או ציבורי. ככה, מבלי שאף אחד בישראל יידע, פתאום הודיעו בחדשות 'אברהם נחת עכשיו בישראל'. אבל לפני כן, חוץ מהמשפחה שלי וממי שקיבל את ההחלטה, אף אחד בישראל לא ידע מזה".

לדברי עמרם, הסיבה לשקט שהוטל על העסקה היה מפחד שגורמים פוליטיים יסכלו את חילופי השבויים בגלל המחיר וגם בגלל הפחד שהתקשורת תהיה ביקורתית ותגרום לסיכול ההסכם.

"היו פוליטיקאים שהתנגדו להחזיר אותי במחיר הזה, והיו כאלה שרצו שאני אחזור. רק לאחר ששוחררתי היה דיון בכנסת בענייני, ואז כמובן גם התקשורת התחילה להתעניין בי", הוא מוסיף.

איתן הבר, עיתונאי, סופר, ומי שניהל את לשכת ראש הממשלה יצחק רבין עד להירצחו, אומר כי "עד אחרי עסקת ג'יבריל כל העסקאות קודם בוצעו ואחר-כך התפרסמו. התקשורת הייתה שבויה של הצנזורה".

לדבריו, עסקת ג'יבריל גררה ביקורת רבה בציבור על המחיר הגבוה ששילמה הממשלה בעד 3 חיילים. הביקורת הובעה במאמרי מערכת, מאמרים וכתבות שנכתבו לאחר העסקה.

"לאחר ביצוע העסקה אמר יצחק רבין שייתכן מאוד שהוא טעה בכך שהטיל צנזורה על העסקה, כי אם היה נפתח אז דיון ציבורי - הוא היה נחשף מראש לביקורת אליה נחשף מיד לאחר מעשה", אומר הבר.

שליט הפך לרכוש ציבורי

בעקבות הביקורת הקשה בתקשורת על מחיר העסקה, אומר שי: "שמתי את כל העיתונים בצד במשך חודש. לא קראתי עיתונים בכלל, כי אז התחילו לכתוב שהעסקה הייתה יקרה ושלא היה צריך לעשות את ההסכם.

"בכל מקרה, התקשורת לפני 26 שנה לא חלמה לראיין את המיילדת והגננת שלי ואת הילדים מהגן שלי, כפי שעושים במקרה של שליט.

"התקשורת הפכה את גלעד שליט מאדם לרכוש ציבורי. בעקבות זה הם דורשים לדעת הכול: איפה בדיוק גלעד נפצע, איפה יש לו פצעי לחץ, האם יש לו בעיות במוח? זה לא תקין ולא נכון. גלעד הוא אדם פרטי. התקשורת צריכה לתת לו לנוח".

"החברה הישראלית בעסקאות הקודמות הייתה אחרת", אומר איש התקשורת הוותיק חיים יבין. "היום האינדיבידואל תופס מקום הרבה יותר מרכזי מאשר בעבר. אם בעבר החייל היה אותה דמות אנושית שכולם סוגדים לה - היום הדגש הוא על הסיפור האישי והאנושי של החייל".

עם זאת, יבין אומר שהתקשורת היא לא זאת שיוצרת את מצב-הרוח. "היא מלבה אותו ומוסיפה עוד עצים למדורה, אבל לא מדליקה אותו", הוא אומר, "התקשורת משקפת את ה'ביחד' - לטוב ולרע".

הבר נזכר גם הוא בתקשורת מסוג אחר. "כמעט שלא ניתן להשוות את התנאים היום לאלה שהיו בעבר. זה היה עולם אחר, תקשורת אחרת וחברה אחרת. היום מנסים לראיין גם את העלים בגינה של שליט - אז לא היה דבר כזה. מקסימום ראיינו קצת את האישה, הילדים, המשפחה וזהו. אבל קשה להשוות כי העיתונות כולה השתנתה לגמרי".

לדברי העיתונאי דן מרגלית, "התקשורת היום לא דומה למה שהיא הייתה אפילו בעסקת ג'יבריל. לא היו אז אינטרנט וטלפונים סלולריים. בסיקור היום יש הרבה יותר מן המרכיב האישי, הפרטי, האנושי. הכיסוי התקשורתי היום הוא לא כיסוי של העניין עצמו, אלא של אנשים שעומדים במרכז העניין. זאת הסיבה לכך שאם אתה מוצא גיבור תקשורתי - אתה גם תתעניין במיילדת שלו, באמו ובחברים שלו".

יבין מסכים: "התקשורת קוראת את הציבור ומנסה לתת לו את מה שהוא רוצה. האופי של המדיה השתנה. אנחנו יותר ויותר מתחברים לתקשורת טלנובלית, וזה אומר לסיפור האנושי והאישי והדרמות. אני לא שופט את התקשורת. היא פשוט מנצלת איזשהו מומנטום אנושי".

סולידריות פיקטיבית

פרופ' דני גוטווין מהחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה תולה את ההבדל בסיקור בהתפרקות החברה הישראלית ממוסדות שהיו משותפים בעבר לכלל האזרחים. "כשקרתה עסקת ג'יבריל זה עדיין היה צה"ל שבו שירות החובה ושירות מילואים היו נחלת הכלל. היום החברה הישראלית היא חברה שלא משרתת בצבא. מכאן יוצא שחלק ניכר מהאוכלוסייה צופה בשליט מזווית חיצונית ולא פנימית. זה הבדל עצום ברמת ההזדהות עם האירוע, כי זה לא שייך לאנשים".

לדבריו, כיום הסיסמאות בתקשורת כאילו מדובר ב'בן של כולנו' היו פיקטיביות לגמרי. "מהרגע הראשון, זו הייתה סולידריות פיקטיבית, כי אזרחי מדינת ישראל כבר מזמן לא שולחים את הילדים שלהם לשירות קרבי. זה מוכיח איך התמיכה בשליט הייתה דווקא ביטוי להתפוררות החברה, מכיוון שבסופו של דבר שליט הוא לא הבן של כולנו, כי 'כולנו' לא שולחים את הילדים שלנו לשרת בגבול.

"לא שותפות הגורל היא זאת שעומדת במרכז ההזדהות עם גלעד שליט. היא בכלל לא קיימת באופן אמיתי. מה שעמד על הפרק זה תחושת פחד, של תודעת קורבנות. התחושה הכללית היא שהחברה הישראלית של 2011 היא חברה מבוהלת. שליט הפך להיות הסמן המרכזי של הבהלה ותחושת חוסר הביטחון.

"העיתונות פועלת בתוך סביבה של חברה היסטרית, צרכנית ומבוהלת, ומשקפת במעשיה את אותה החברה. הכיסוי התקשורתי הוא ראי של השינוי החברתי הכולל. אם בעבר הסיקור התקשורתי היה מתוך נקודת מבט שציבור הקוראים הוא בעל גורל משותף אחד - היום מדובר על התבוננות במחזה".

מצפן להנהגה

העיתונאי דן שילון תולה את השינוי בסיקור העסקאות בכך שהעיתונות על כל רבדיה הפכה לצהובה יותר, אך גם שהשפעת התקשורת על ביצוע העסקה הנוכחית מעידה יותר על אופי ההנהגה הישראלית מאשר על אופי התקופה.

לדבריו, לתקשורת תמיד הייתה השפעה על הפוליטיקאים והממשלות, אבל ההבדל הוא שהמנהיגות שקיימת היום לא קורצה מאותה החומר של מנהיגי העבר. "התקשורת הייתה גורם לוחץ בסגירת עסקת שליט. זה נכון שגם בעבר הממשלות היו ערות לתקשורת, אבל אפשר לומר שלממשלות הקודמות שניצבו בפני סיטואציות דומות היו מנהיגים, והמנהיגים האלה הלכו עם האמת שלהם ועם מה שהם חשבו שצריך להיעשות", אומר שילון.

לדבריו, "במקרה של שליט יש לנו עסק עם ראש ממשלה שזאת ההחלטה המנהיגותית הראשונה שהוא מגלה. אני תוהה מה היה קורה אם הסקרים לא היו מורים על כך ש-75% בעד השלמת העסקה.

"יצחק רבין לא עבד ככה, וזה לא שלא היו בידיו סקרים. למרות הסקרים הוא הלך לאוסלו, וכך גם מנחם בגין שהלך לקמפ דיוויד. מנגד, נתניהו כל-כך רגיש למה שאומרת התקשורת והסקרים, ולכן לתקשורת יש מקום כל-כך משמעותי בעסקה".

מרגלית טוען כי התקשורת עברה מהפך משלה כאשר הכיסוי התקשורתי הפסיק לטפל בעניין, והחל לטפל באישיות. "זה השוני הגדול שנוצר מההתפתחויות הטכנולוגיות ומהשינויים החברתיים שחלו כאן בעשרות השנים שעברו מאז עסקת ג'יבריל. אם מחברים את הקצוות האלה ביחד, מגיעים למסקנה שהחברה הישראלית השתנתה - היא דווקא הפחיתה את רמת המחויבות שלה לקהילה, כשהמשמעות היא שכל אחד כיום הוא לעצמו".

מרגלית מוסיף: "בעבר היה יותר עיסוק בשאלה האסטרטגית של משמעות החזרת החטופים, היום בעיקר מתעניינים אם גלעד נמצא במצב פוסט-טראומטי. זאת שאלה שגם היא במקום, אבל אנחנו מתעסקים יותר במצבו של שליט מאשר במשמעות המדינית של העסקה".

שאלות חשובות נדחקו הצידה

ד"ר רפי מן, מרצה בכיר בבית-הספר לתקשורת של המרכז האוניברסיטאי אריאל וחבר מערכת "העין השביעית", סבור כי אופי הסיקור של עסקת שליט בימים האחרונים משקף תהליכים שעוברים הן על החברה הישראלית והן על התקשורת.

מן טוען כי אי-אפשר להפריד בין השניים: "התקשורת איננה מנותקת מכל מה שמתרחש בחברה, בפוליטיקה, בתרבות, בכלכלה. היא מסייעת לעיצוב תהליכים וגם מושפעת מהם באותה שעה. דרך הסיקור של פרשת שליט ב-10 הימים האחרונים משתקפים באופן ברור התהליכים שעוברים על התקשורת כבר תקופה ארוכה, ולא רק בישראל".

הבולט שבהם לדבריו הוא הטבלואידיזציה, ההצהבה של התקשורת. "אחד ממרכיבי התהליך הוא התמקדות גוברת בסיפורים אישיים על חשבון עיסוק בעניינים מהותיים יותר. סיפורים אישיים תמיד משכו את התקשורת, בעיקר הפופולרית, אבל הם היו התבלין, לא העיקר. בעשורים האחרונים מקוננים בעולם כולו על כך שהסיפורים האישיים הופכים להיות העיקר, על חשבון כל השאר".

"אחד ממאפייני הטבלואידיזציה הוא הטריוויאליזציה", מדגיש מן, ומסביר כי הטריוויאליות של הסיקור באה לידי ביטוי ב"עיסוק בדברים פעוטי ערך, שפעם נחשבו חסרי ערך חדשותי כמו 'מה X אכל' או 'כמה טיפ Y השאיר במסעדה?'"

מן סבור כי תהליך הטבולאידיזציה מהסוג שאנו רואים בפרשת שליט חותר מאיים להרוס את מקצוע העיתונות. הסיבה לכך היא ש"בחברות דמוקרטיות, העיתונות זוכה לפריבילגיות בגלל שהיא אמורה לעסוק בנושאים שיש בהם 'עניין ציבורי'. אבל בתהליך ההצהבה נדחקים עניינים אלה לטובת 'מה שמעניין את הציבור'. זה לא רק מרדד את הדיון הציבורי, אלא גם שומט את הקרקע מתחת למעמדה של התקשורת, שהופכת לתעשיית בידור, ומפסיקה להיות מרכיב חשוב ברקמה הדמוקרטית".

לדברי מן, בדרך שחרורו של גלעד שליט יש "עניין ציבורי" מובהק, אבל ההתעסקות האישית בו חורגת מתחום זה. "בתוך דרך הסיקור הזו, של חגיגה לאומית, נדחקו הצידה לא מעט שאלות שעדיין ראוי לדון בהן, ביניהן: האם לא ניתן היה לבצע עסקה כזו לפני 3 או 4 שנים, או מה נעשה בצה"ל כדי לצמצם אפשרות של חטיפות נוספות".

פרופ' גוטווין תולה את הסיבות לשינויים באופי הסיקור התקשורתי במקום אחר. "מאז שנות ה-80', קוראי העיתונים הפכו מאזרחים לצרכנים. במקביל, חל שינוי גם באופייה של התקשורת. פעם היא הייתה הרבה יותר קשורה למוסדות החברתיים; היום היא בעצמה בעלת אוריינטציה צרכנית. וכמו שהיא צרכנית, ככה היא גם צריכה למכור בעצמה מוצר לצרכנים.

"'אזרח' יכול להבין סיטואציה של התגייסות כללית של המשק לטובת מלחמה או משהו דומה. 'צרכן', לעומת זאת, בעיקר עסוק ב'מה עשו לי, ומה קרה לי'. ולכן, הסיקור התקשורתי הוא בהתאם".

המלחמה על עין הצרכן הובילה, לטענת גוטווין, לכך שהתקשורת אימצה לחיקה את עיקרון הטלנובלה. "עיקרון הטלנובלה הוא ההמשכיות הבלתי פוסקת של אירוע זה או אחר", מסביר גוטווין, "כמו שבטלנובלה יש מדי יום פרק והזמן בו קפוא לעתים, אפשר לשים לב שגם הדיווח החדשותי כיום הוא בעל ממדים בלתי פוסקים של טלנובלה.

"הדיווח הבלתי פוסק - הן בסיקור החדשותי והן בטלנובלה - הוא בעל ממדים פרדוקסליים, בכך שצרכן התקשורת אומר לעצמו כל הזמן שחבל לו להפסיד כל רגע, כי הרי בכל רגע נתון יכול לקרות משהו דרמטי, ולכן הוא נצמד למסך.

"מצד שני, ברור שגם אם תעזוב את המסך ותחזור אחרי חצי שעה-שעה, עדיין תהיה בתוך העניינים ותוכל להשלימם במהירות. משמעות הדבר היא שתחת העיקרון של אספקה בלתי נגמרת של חדשות מבוטל למעשה העניין החדשותי".

ובהקבלה למצב של שליט היום, גוטווין אומר כי "כחלק מן העניין של מעבר מאזרח לצרכן, החדשות מפנות את מקומן לטלנובלה שכרגע היא גלעד שליט - היום הוא הגיבור שלה, ומחר ימצאו כבר גיבור אחר. אתמול אלה היו הכורים שחולצו ממעבה האדמה, היום זה שליט, ומחר זה יהיה מישהו או משהו אחר".

שי מסכם בנימה אישית: "אם הייתי במקומו של גלעד היום, הייתי מאוד פגוע מחלק מהדברים שהתקשורת עושה לו עם 'החיבוק' הזה שהיא מעניקה לו. אדם חוזר מהשבי, פותח את העיתון למחרת בבוקר ומגלה שהוא בדיכאון עמוק - הוא לא היה נפגע מזה? כשחזרתי מהשבי בכלל לא רציתי להתראיין כי היה לי נורא חשוב לחזור לאלמוניות - למרות שהציבור של אותם ימים חיכה לנו בדיוק כמו שהוא חיכה לשליט".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988