הנקראות ביותר

חמי רודנר: "אני חי בשני יקומים מקבילים"

מתחמק מתדמית הרוקסטאר, מכור להופעות, נשאב לחיי המשפחה בגיל מאוחר ■ יצאנו לאכול במסעדת "מונטנגרו" עם חמי רודנר, שלא מפחד להביט לצד השני של החיים בעיניים

הוא חיכה לנו על הבר, חופן כוס ראשונה של פרנו, נועל את המבט אל קיר האלכוהול הצבעוני. לא נוח לו בפוזיציה התל אביבית הזאת - מידל-אייג' בבגדים שחורים ושיער סתור יושב לו סינגל על הבר של מונטנגרו, המקום הלוהט התורן. לא נוח לו שנועצים בו מבטים, לא נוח לו כשהצלם מבקש ממנו להצטלם שוב ושוב בפרהסיה. יכול להיות שחמי רודנר ביישן?

"ועוד איך. אני מעדיף לצמצם את עצמי לנקודה, להיעלם אם אפשר. תמיד הייתי ביישן, נמנע ממפגשים ומאנשים. הדבר המדהים הוא שכל זה נעלם על הבמה. כשאני עולה להופעה, אין לי בעיה לדבר, בספונטניות, משוחרר לגמרי. בהופעה האחרונה בירושלים, מצאתי את עצמי מספר על ייסורי הגמילה מחיתולים של בתנו, ופתאום אני קולט איזו חשיפה זו, איך אני משתף את הקהל במשהו כל כך אישי".

- החשיפה הזאת היא משהו שהיית שמח להימנע ממנו?

"אם אני לא מופיע, אני לא חי. על הבמה אני מדבר בספונטניות, ולגזור על עצמי שתיקה בהופעה - זה שיא ההימנעות, כי בסופו של דבר אני נהנה מזה".

וכולנו נהנים מהראשונות שהולכות וממלאות את השולחן בצפיפות - כבד קצוץ עם המון בצל חרוך, הרינג, איקרה מתפצפצת, פרוסות חציל על סלסת עגבניות טריות, כרובית מטוגנת עם זילופי שמן, אנשובי ארומטי, צזיקי. כאן זה הים התיכון, והוא הולך מעולה עם העראק, הפרנו וקנקן הסנגרייה שמשתקשקת עם קוביות הקרח. המסעדה, שאך נפתחה לפני שלושה שבועות, מתפוצצת מאנשים כאילו אין מחר.

"אני חי בשני יקומים מקבילים, ללא נקודת השקה. העולם שלי עם המשפחה, והעולם של הבמה. אני מפרנס את המשפחה שלי בינתיים לא רע, אבל גם אנחנו חלק משכבה גדולה שחיה על הקצה - כאלה שהולכים לצבא ומשלמים מסים גבוהים, והמסים שלי הולכים לדברים שלגמרי לא נראים לי".

רודנר מזמין סיבוב שני של פרנו, ובג'נטלמניות מוזג לכולנו עוד יין לבן. לשולחן מגיעה מנת טרטר טלה מתובל בזעתר, קציצה נאה של בשר נא, רכה ועזת טעם - מנה מעולה, אנחנו מסכמים, ומבקשים מיד מתכון.

כדי להסביר את המהפך שהתחולל בחייו בשנים האחרונות, רודנר אומר: "בכלל לא ידעתי שפרונטו עברה מקום, דווקא מאוד אהבתי אותה". ואכן, מונטנגרו נפתחה בחודש שעבר היכן שהייתה פרונטו, המסעדה האיטלקית המיתולוגית של רפי אדר. לא לדעת שאדר הסתכסך עם כל העולם ואשתו ונאלץ לעזוב את החלל בפינת מונטיפיורי, זה אומר להתנתק מהעיתונות, מהטלוויזיה, ומהרכילות התל אביבית.

"אני באמת לא קורא עיתונים, אבל אני מאוד בעניינים, מעודכן בחדשות", אומר רודנר. לסוגיה הזו נידרש שוב, כשגם אנחנו לא מתאפקות ושואלות אותו על איגי וקסמן, אותה אקסית שנשבענו לא לקרוא לה מיתולוגית, שיוצאת עתה עם עתי, זאטוט פליט ריאליטי. "זה די מדהים שעוד שואלים אותי על איגי בכל ראיון. עברו מאז 15 שנה. התשובה היא - אין לי מושג. היא לא ממלאת שום חלק בחיי. רק בזיכרון 'תורת הסלב'".

- העבר הוא משהו שמלווה אותנו לעתיד, לא? אתה חזרת לזרועות איפה הילד.

"חזרנו להופיע ביחד, וכתבנו חומרים חדשים לאלבום שעומד לצאת בפסח הקרוב. אנחנו עוברים עכשיו משהו מדהים. מבחינה זאת, הגיל הוא יתרון. אנחנו מפרגנים אחד לשני, פתאום אין תחרות פנימית, לא דורכים אחד לשני על הבוהן. אחרי שנים שהיו לי רגשי אשם שאני בפרונט - כולנו למדנו לחיות עם עצמנו טוב יותר. והכי חשוב, נפרדנו מהציניות. ותאמיני לי שלקיבוצניקים קשה לא להיות ציניים".

- מה זה קשור לקיבוצניקים?

"כל מי שגדל בלינה משותפת בקיבוץ היה חייב לפתח מעטה של לגלוג וקשיחות. אסור היה לדבר על העניין עצמו, אסור היה לומר שאתה מרגיש חרא. פיתחנו סוג של קשיחות שעטפנו בה את הרגשות. מצד שני, אני חייב להגיד שאני גם לא מת על הבכיינות שהתפתחה כאן. היום לבכות מול מצלמה זה כמעט מאסט, ובעיניי זוהי פורנוגרפיה".

- אז מתי אתה בוכה?

"בעיקר בסרטים. וגם בספרים. קראתי לא מזמן את 'השיבה הביתה' של אנה אנקווסט, ותאמיני לי - זרמו מפלים של דמעות".

פלטת בשרים קרים, ועוד מחבת יצוקה של קלמארי חם על סלט טבולה שאך נקצץ. כולנו כבר נינוחים, ורודנר תפס את הפרינציפ של הפורמט, ומנתח את המנות: "את הקלמארי היה צריך להוריד מהאש דקה אחת לפני. זה קצת עשוי מדי, צמיגי". כשמתיישב לצדנו נמרוד מאירי, מנהל המסעדה, אנחנו ממטירים עליו שאלות: מה הסוד? איך יכול להיות שאנחנו מרגישים כאן כאילו המקום היה מאז ומעולם? "אין תשובה אחת. החלטנו ללכת על מקום לא קונספטואלי. אנחנו לא מתמחים בכלום - לא באוכל של צפון אלזס ולא בעיצוב ים תיכוני. רפי בדר, הבעלים, יחד עם המעצב אורי בן דרור, עיצבו חלל נעים, שמח, אקטיבי, עם הרבה נגיעות אישיות". כשבדר מצטרף לכוס יין, הוא מגלה שדווקא היה לו אימג' בראש - "משהו כמו טברנה, כמו סיטואציה שלקוחה מסרט של קוסטריצה".

"לא ידעה מי אני"

"אשתי הייתה מתה על המקום הזה", מהרהר בקול רודנר, ואשתו, יש לדעת, היא רק בת 27. בחישוב פשוט, צעירה ממנו ב-20 שנה. "לדעתי היא גאונה. יש לה חזון ויזואלי מרהיב. מעצבת אופנה, עושה בגדים מאוד יפים. בהחלטה משותפת שלנו היא כרגע מגדלת את הבנות, שרה בת ה-3 שהולכת לגן, ונעמי שהיא בת שנה וחצי".

הם הכירו בהופעה. "קרן הייתה תיירת בת 20 מאוסטרליה, שהתגלגלה להופעה שלי בפני אמדוקס. הופיעו איתי ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, דנה ברגר. אבל מכל הקליברים שהיו על הבמה היא נדלקה עליי.

"אני הייתי חודש אחרי מערכת יחסים שהתפרקה, וכשאמרו לי שיש מישהי שרוצה לדבר איתי, לא התלהבתי. בסוף התרציתי, ירדתי וראיתי אותה. היא נראתה מדהימה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. שאלתי אותה, רוצה שנצא לשתות? ומאז אנחנו ביחד. ולפני שאת שואלת על פער הגילים - אני אומר לך שמבין שנינו אני הילדותי".

- שיחקה אותה. כולן רוצות רוקסטאר.

"היא הכי רחוקה מהדברים האלה. לא היה לה מושג מי אני. היא בקושי יודעת מי זה ביבי".

- וזה לא קשה לחיות לצד מישהי שלא מבינה את המקום, את ההוויה שהיא חלק ממך?

"בעיניי יש בזה משהו משחרר, בריא. לפחות אני יודע שהיא לא התאהבה בחמי המותג. כל הבחורות שהיו לי עד לקרן אהבו את מי שאני - לא את מה שאני. וכשאתה רוצה לבנות בית ומשפחה, הבולשיט הזה לא חשוב. יותר חשוב איך אני מחתל".

- זה בדיוק מה שרצינו לשאול. חמי רודנר, איך אתה מחתל?

"מדהים. כששרה נולדה וינקה, חיפשתי טריטוריה לכבוש. משהו שאני אוכל ליטול בו חלק, והחלטתי לקחת את עניין האמבטיה וההחתלה".

- אתה לא רוצה שהגרופיות שלך יתפסו אותך כאיש משפחה מחתל.

"אין לי בעיה עם זה. ואני בכלל לא יודע כמה גרופיות יש לי. אני משדר משהו של 'אל תתקרבו אליי, אל תתערבו לי בעניינים'. לא משחק את המשחק של הרוקנרול. אוהב לעמוד על הבמה ולעצום עיניים ולשיר. בכלל, אני חושב שמעולם לא הרגשתי חלק מהדימוי הרומנטי של רוקסטאר. התקשורת הפכה אותי לכזה".

- אתה מדבר על הדימוי כעל משהו שלילי.

"כי בעיניי זה לא אינטליגנטי. מדובר, בדרך כלל, באנשים שמכורים לאגו של עצמם. אני לא רוצה להיות צדקן, אני הרי כאן כי אני מפורסם, כי אנשים אוהבים את המוזיקה שלי. כל מה שאני אומר זה שצריך לעשות הפרדה בין הבנאדם לבין המוזיקה שלו".

- מהבחינה הזו, הביישנות בעצם משרתת אותך.

"לגמרי. אני לא הולך לפתיחות, וכל הדברים שבעבר התענגתי עליהם, כמו ישיבה קבועה בברים כמו 'המדבר', נעלמו. וטוב שכך. ההופעות הפומביות היחידות שלי הן על האופניים, לוקח ומחזיר את שרה מהגן. אני יודע להבדיל בין אהבה להערצה. כשאתה מפורסם, אתה נהנה מהערצה".

- אתה מעריץ מישהו?

"את פול מקרתני. הוא גאון, אייקון ששמר על האנושיות שלו במאה המטורפת הזאת. גם את ג'ורג' אורוול".

- מה אתה אוהב בסצנת המוזיקה המקומית?

"אני די מחובר לדברים שגדלתי עליהם. בסופו של דבר הטעם מתעצב כשאתה בן 16. אני שומע בעיקר 88FM, אוהב את התוכנית של בועז כהן. אני מאוד אוהב את 'כל החתיכים אצלי' - הרכב מעולה של איה פייגלין, להקת רוק קשוחה ובועטת. יש בה נשמה פצועה, וכשאני רואה אותה עולות לי דמעות בעיניים. הם מחפשים אמת ולא זוהר, וזה מה שמדליק אותי. אני אוהב דברים מלוכלכים, כי הם חלק מהחיים. אני רוצה שדם ייזל לי מהגרון כשאני שר. מסעירים אותי דברים מוכתמים, כי אם אני לא שר, אני מת עכשיו".

- מוזיקה מזרחית?

"אוהב את האולד סקול. זוהר ארגוב וקדימה. ישי לוי בעיניי הוא ענק. כל השאר סטרילי ונקי מדי לטעמי".

- מה התוחלת של המודל העסקי של תעשיית הדיסקים?

"אין תוחלת. מצדי, שכולם יורידו את השירים שלי. אמנים מאז ומעולם לא הרוויחו מתקליטים".

שרימפס עם קוקי סן-ז'אק, נתחי כבד עוף נימוח עטופים בייקון, נתחונים של פילה בקר ואנטרקוט - זה מגוון השיפודים שתופסים אותנו על הקצה. צודק רודנר, בשר מצוין. האווירה מסביב חמימה, ברקע שומעים אריס סן, ופה ושם צצים פרצופים מוכרים. "אני מתייחס לעולם הסלבס כמו למדע בדיוני", אומר הזמר, "אני מקבל בחילה מהסאונד. אשתי רואה מדי פעם כל מיני תוכניות ריאליטי אוסטרליות".

- היא מתגעגעת הביתה? קשה לה?

"היא מדהימה. אין לי ספק שהיא משלמת מחיר של געגוע, והיא גם סובלת מהאלימות פה, מהצפצופים בכביש. וגם אני משלם מחיר - היא לא מכירה את עגנון, למרות שהשתלטה על העברית בחצי שנה. פעם בשנה אנחנו נוסעים לחודש לאוסטרליה, למשפחה שלה".

לא קורא תווים

מישהו בודק את יכולת האכילה שלנו. המתוקים מגיעים: פילאס גבינה עם מרקחת קטנה ליד, נמסיס שוקולד דחוס עם גבעונת קצפת, פלאן ריבת חלב. כפית ועוד כפית. "אפשר לקבל עוד פילאס?", מנה משובחת, או כמו שהיטיב רודנר לנסח: "טעים לאללה". גם בבית הם מבשלים כל יום, ארוחה טובה, מלווה תמיד ביין. "אנחנו לא מגדלים את הבנות בעולם סטרילי, להפך, חשוב לנו שידעו שהעולם מורכב גם מחרא".

השיחה עוברת אל שיטפון המציאות המטלטל שאחז את כולם בקיץ האחרון. בכל זאת, אנחנו דקה מרוטשילד. "גדלתי בקיבוץ, על ברכי האוטופיה הסוציאליסטית, זה בלב שלי. בחודשי המחאה הופעתי המון במאהלים. לדעתי, הייתי השני שנתן הופעה במאהל ברוטשילד, עוד לפני שהתקשורת גילתה את הכוח שלו.

"הגעתי בלי הגברה, רק עם גיטרה. לאט לאט זה הפך לעסק מסודר, ובהפגנת המיליון כבר הוקם מטה של הופעות אמנים. כשפנו אליי, אמרתי: 'בעצרת הגדולה והחשובה הזאת, אני מעדיף להיות אדם פרטי, לבוא עם קרן אשתי ושתי הבנות הקטנות ולהפגין נוכחות'. באופן אישי גם הייתה לי מחלוקת עם מארגני המחאה שברחו מזיקה פוליטית. הכול מאוד פוליטי".

- בגיליון הקודם ישבנו עם ריקי גל, שהתקוממה נגד אמנים מצליחים שתפסו את הבמה. מה אתה חושב?

"ראשית, זה האקלים שבו אנו חיים, לטוב ולרע, מציאות של סלבס. כאילו שחייבים סלבס כדי שמשהו יצליח. שנית, אני מאמין שלכל בנאדם בעולם יש תפקיד, ואני, תפקידי לשיר, ואני לא כופר בו. זו עוד דרך לביטוי".

- אתה מצליח להתקיים מההופעות?

"כן, אבל אני עובד מאוד קשה".

- ובכל זאת, כדי להשלים פרנסה אתה מתחיל השנה ללמד.

"אל תשכחי שאני בן של מורה ונכד של מורה. הוראה זה לא משהו שזר לי. בשנת הלימודים הזאת אני מלמד בבית הספר מזמור, בי"ס דתי, תלמידי כיפה סרוגה. אני עובד עם הרכבים מוזיקליים של בנים ובנות לחוד. בנוסף, מלמד בהבמה המרכזית של וונביז תל אביבים".

- נשמע שאתה מעדיף את הדתיים. אין לך בעיה עם ההפרדה של בנים בנות?

"ההפרדה לא באה כהכתבה מגבוה. זה יצא כך. יכולתי לבנות הרכב משותף. זה לא שאני עושה את זה באריאל. זה כאן, והחבר'ה מאוד מוכשרים. אין לי שום בעיה עם זה".

- ואתה בכלל לא למדת. כמו הרבה קיבוצניקים סוררים, הברזת.

"גדלתי על פאנק, שהאסנס שלו זה - עשה זאת בעצמך. אני חייב להודות שהלימוד המסודר חסר לי. אני אפילו לא קורא תווים".

מצרכים (למנה אחת):

150 גר' בשר משוק טלה (משאיר כ-90 גר' בשר לאחר ניקוי של גידים ושומן).

עלים קצוצים מ-10 גבעולים של פטרוזיליה

1/4 בצל סגול בגודל בינוני קצוץ דק

גרידת קליפת לימון 1

מעט בהרט, מעט מוסקט מגורד, מעט כמון, מלח דק ופלפל שחור גרוס לפי הטעם

רסק העגבניות :לרסק במג'ימיקס או בפומפייה עגבנייה טרייה ובשלה, קלופה, ונקייה מזרעים.

לקישוט: עלי זעתר טריים, מעט סומק וכף שמן זית בתול.

הרכבה: את הבשר רצוי לקצוץ בסכין חדה, אם לא, אז במטחנה או במג'ימיקס בפולסים קצרים.

לערבב בעדינות את תערובת הבשר הטחון עם כל שאר החומרים, לטעום ולתקן טעמים.

בידיים משומנות קלות בשמן זית, ליצור קציצה קצת מוארכת ולא מאוד הדוקה.

הגשה: להניח על הצלחת שלולית מרסק העגבניות, לטפטף את שמן הזית מעל, להניח בעדינות את הקציצה בשלולית הרוטב ולפזר מעל את הסומק ועלי הזעתר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות