"לאדריכל שבונה בניין אין הפריבילגיה להציץ לקליינטים"

ביקור בית אצל עליזה ברוידא ורות מעוז

■ מציצה לקליינטים - מעוז: "הבחירה בתכנון נוף ולא בתכנון בניין, הייתה מושכלת. בניין הוא בניין, הוא נשאר כפי שתכנן אותו האדריכל. הנוף משתנה כל הזמן - הדברים שאני תכננתי, משתנים לנגד עיני משנה לשנה. באדריכלות נוף הקליינטים מצד אחד אלמונים - כל מי שעברו ועוד יעברו בגינה, בפארק, על שפת הנחל, ומצד שני - אני יכולה לבוא לשטח ולהסתובב באנונימיות גמורה ולראות משתמשים נהנים ממה שיצרתי. לרוב, לאדריכל שבונה בניין, אין הפריבילגיה הזו, הוא לא יכול להציץ לבתי קליינטים".

■ אדריכלית הסלט - מעוז: "עבור רבים אדריכלות נוף היא קופסא שחורה. שואלים אותנו אם 'אנחנו אחראיות על הירקות'. כאילו שכל התפקיד הוא לקבוע איזו צמחייה יטעו בגינה שמקיפה את הבניין. זה הרבה יותר מזה. אדריכל נוף מתווה את מראה הסביבה - שלא פעם יש לה משמעות הרבה יותר גדולה משום שהיא-היא המרחב הציבורי. המרחב הציבורי הוא גורם שבאחרונה, בייחוד בקיץ הזה, התחילו להבין את ערכו. גם ראשי ערים החלו להעניק לו את החשיבות שמגיעה לו, לו ולא רק לבית או לדירה הפרטית".

■ מרחק לגינה - מעוז: "למשרד השיכון יש חוקים וכללים המוכתבים לגבי כמות השטחים הפתוחים שצריכה לקבל כל אוכלוסייה, לפי תבחינים שונים. לפי הכללים כל אדם צריך להיות במרחק 150 מ"ר מגינה קטנה, 300 מ"ר מגינה 'גדולה', וכיוצא באלה הגדרות. אנחנו מאמינות שצריך להתאים כל סביבה לצרכי התושבים שבה. לא כל אוכלוסייה זקוקה לאותו פיתוח סביבתי. עבדנו בעיר רהט, שבה שוכנו בדואים - ושם היה צריך דבר אחר לגמרי מאשר ביפו, שבה הופקדנו על פיתוח ושיקום הר הפסולת בעג'מי שנהפך לפארק, ובו מה שביקשו התושבים הוא 'שיחזירו להם את הים'".

■ אדמה משוגעת - ברוידא: "היום כמעט כל מגרש, כל שטח פתוח, הגם שאינם בנויים, הם סביבה מופרעת. סביבה שהאדם כבר התערב בה, בין אם כתוצאה מהתפשטות אורבנית, ובין אם על ידי עיבוד הקרקע, ובין אם בשל שימוש במשאבים שהיו בה".

■ חזרה למקורות - ברוידא: "כקהילה מקצועית אנחנו נמצאים על הצומת בין שימור לפיתוח. יש מקומות שבהם אנחנו צריכות ליצור גינה על שטח בור, אבל כיום בהרבה מקרים אדריכלי הנוף נקראים כדי לתכנן את השבת הטבע על כנו. אלה למעשה עבודות שיקום אקולוגי. האידאל הוא לאפשר לטבע לשקם את עצמו. להחזיר לצמחיה הטבעית את התנאים שבהם, בלי עזרה חיצונית, היא תשוב ותחזור למה שהייתה לפני שנפגעה. זה תהליך שקורה לאט, קודם משתקמת האדמה, אחר כך הצמחים, אחרי הצמחים חוזרים הרמשים, ואחריהם בעלי הכנף".

■ חיים לים המוות - מעוז: "המשרד מטפל באזורים במדבר יהודה, שנפגעו בעקבות כריית המחצבים המאסיבית על ידי מפעלי ים המלח. נוצרו שם בורות גדולים, נעלמה משם הצמחייה ואוכלוסיית בעלי החיים. שם אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, ההרס גדול מדי. מה שעושים הוא לסדר שפות מסודרות לשולי הבורות, ועידוד הצמחייה הטבעית שנעלמה בזמן העבודות. התקווה היא שהטבע ישקם את ההרס שקרה שם".

■ אי ירוק בכביש - מעוז: "אחד הוויכוחים המרים שמתנהלים בקהילת אדריכלי הנוף מתלהט סביב שאלת הדשא באיי התנועה שבערים. אדריכלים שבעד רואים בהם 'הורקה' והחייאה של העיר. בעיני אדריכלים שמתנגדים הם נתפסים כבזבזני מים חסרי תועלת - כי ממילא אף אחד לא משחק או צועד בדשא הצומח שם. הגישה האקולוגית מובילה היום גם בענף תכנון הנוף. היא מורגשת בו מאוד: לטוקיו חזרו ציפורים בעקבות גני הגגות, שכן בבירה היפנית שתלו בהם גם צמחייה ענפה ועצים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988