"בלי להיכנס לאמת של קצב, היה צורך לקבל את הסדר הטיעון"

ב-8 באפריל 2008 נסעו 3 מכוניות אל עבר בית משפט השלום במגרש הרוסים בירושלים, שתיים מתל-אביב ואחת מקריית-מלאכי. לא, זו לא בעיה במתמטיקה, אלא בעיה במוסר, חוק, שאלה של חיים ומוות. במכונית אחת מתל-אביב נסע עו"ד ציון אמיר, באחרת נסעו עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד אברהם (אבי) לביא, וברכב השרד הממשלתי נסע מקריית-מלאכי משה קצב, ביחד עם בני משפחתו.

בדרך לבית המשפט התקשר קצב אל סנגוריו שבמכוניות האחרות והודיע להם כי החליט לסגת מעסקת הטיעון החלומית שתפרו עבורו בפרשת עבירות המין שבה הואשם. עסקת טיעון שהייתה אמורה להיות גולת הכותרת בקריירה המשפטית של כל אחד מהשלושה, הישג מקצועי בלתי נתפס מבחינתם.

"זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מקצב על כך", משחזר לביא כעת בראיון בלעדי ל-G, ימים אחדים לאחר שבית המשפט העליון הטביע חותמת סופית על מפלתו של קצב, "וזה נפל עליי כרעם ביום בהיר".

- לא הרגשת את האמביוולנטיות שלו ביחס לעסקה?

"במהלך השיחות בינינו, בעת התגבשות הסדר הטיעון, הוא שידר לי לא אחת שהוא לא מרוצה מהתגבשות ההסדר. ידעתי על הרגשות והמחשבות המבעבעים בו, לסגת מאותו הסדר טיעון. אבל לכל אורך הדרך חשבתי שעשיתי הכול כדי לשכנע אותו מדוע ללכת להסדר הטיעון היא הדרך הנכונה. בשנייה הראשונה שבה הוא החליט לסגת מאותו הסדר היינו מופתעים ממש, אבל זה לא בא מהחלל, למרות שעוד קצת ניסינו לשכנע אותו".

- מה אתה אומר לו באותה שיחה?

"אני מסביר לו שלדעתי הוא עושה טעות, ועל כל הדרך שבא הוא עתיד לעבור, הוויה דולורוזה, אם הוא הולך למשפט. אמרנו לו, תדע לך שהם יגישו כתב אישום על אונס, והיו זמנים שאפילו חשבנו שאולי גם על האונס של א' מבית הנשיא. הוא אמר 'חשבתי על הכול ולקחתי הכול בחשבון, ואני רוצה לסגת מהסדר הטיעון'".

- היה עוד משהו שהיית יכול לעשות?

"אם יש משהו שאני מצטער עליו היום בראייה לאחור, וזו תמיד חוכמה שבדיעבד; זה שיכול להיות שהיינו צריכים, במחשבה לאחור, להגיד לבית המשפט שאנחנו מעוניינים לדחות את הדיון ולהמשיך את הלחץ על קצב. זה משהו שבראייה רטרואקטיבית יכול להיות שהייתי נוהג באופן שונה; הייתי אומר שההסדר עוד לא הושלם, שאנחנו צריכים עוד זמן. אני סמוך ובטוח שבית משפט השלום היה נותן לנו עוד זמן, אבל בגלל כל הלחץ התקשורתי שקדם לאותו הסדר, בסוף התקיים דיון שבו הוא נסוג מהסדר הטיעון".

- ידעת שהוא מתכוון לשאת דברים בעצמו בפני השופטים?

"אני חושב שהוא אמר שהוא כתב משהו שהוא רוצה להגיד. כסנגור זה ממלא אותך דאגה שלקוח מתכוון לדבר ושאין לך בדיוק שליטה מה יאמר. כסנגור אני מעדיף להיות זה שיגיד את דבריי לבית המשפט. הלקוח הוא לפעמים הנזק הכי גדול של עצמו. אבל במקרה הזה הכול היה שולי בעיניי. אתה צריך להבין, ברגע שהוא נסוג מהדבר הכי חשוב - כל השאר שולי".

בשבוע שעבר דחו 3 שופטי בית המשפט העליון, מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, פה-אחד, את ערעורו של קצב על הרשעתו בשני מעשי אונס ובעבירות מין נוספות ב-3 מתלוננות, ועל העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי, 7 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.

זה היה אקורד הסיום במערכה הזויה שניהל קצב מול רשויות החוק לאורך יותר מ-5 שנים, ושהסתיימה מבחינתו בכישלון מוחלט. בעוד כ-3 שבועות יסתיימו כל הדחיות והעיכובים, וקצב ייכנס אל בין כותלי בית הסוהר.

- אתה שותף לתחושה שקצב עשה סדרה של שגיאות פטאליות לאורך הדרך, החל מהזימון הבהול של מני מזוז לפגישה שבה דיווח על ניסיון סחיטה, דרך ההחלטה לבטל את הסדר הטיעון, ועד אי-הודאה ביחסים בהסכמה, בניגוד לקו ההגנה של הסנגורים?

"אני איש מאמין, והכול נגזר מראש. היו כאן תחנות יציאה, ובן האדם צריך ללמוד שכאשר בורא עולם מעניק לו מתנה, הוא צריך להעריך אותה ולשמור עליה. היו פה כמה החלטות שנבעו מחוסר מודעות של מישהו שלא חי את העולם המשפטי. הוא היה מאוד תמים לחשוב שיתייחסו לזה כפי שהוא רואה את התמונה. זה נובע מאדם שלא מכיר לעומק איך עובדות רשויות האכיפה במדינת ישראל".

- כשקצב ביטל את עסקת הטיעון, ידעת שההחלטה הזו פירושה מבחינתו חורבן?

"ידעתי שההחלטה הזאת סופה מי ישורנו. אני יודע מה זה לבוא לבית המשפט כל יום, לשמוע מתלוננת שבוכה על דוכן העדים. אני מכיר את הסבל שהמשפחה סובלת בעקבות הגעה לבית המשפט כמעט מדי יום.

"בלי להיכנס לאמת של משה קצב לגבי מה היה שם, היה צורך לקבל את אותו הסדר טיעון. כפינו, לחצנו, ממש שרטטנו את התרחיש העתידי. כל הדברים שאמרנו התקיימו אחד לאחד - ולא בגלל שאנחנו נביאים, אלא בגלל שאנחנו שוחים במים האלה, אני וחבריי, ורואים מה זה עושה ללקוחות".

- הערכת שההחלטה שלו משמעותה משפט אונס, הרשעה וכלא?

"קיוויתי שאולי נוכל לשכנע את בית המשפט שיש סיפור אחר. אבל בהחלט זה היה סינופסיס שעלה במוחי".

"אני חי מהאמת שלו"

כשסנגוריו של קצב עמדו בבית המשפט וטענו כי הראיות מובילות למסקנה שבינו לבין א' ממשרד התיירות התקיים רומן בהסכמה, המכשול העיקרי שעמד בפניהם היה עדותו של קצב עצמו. הוא טען כי מעולם לא היו יחסים, לא רומנטיים ולא מיניים, בינו לבין מי מהמתלוננות - שאותן כינה "המעלילניות".

לא בכדי קבעו שופטי העליון בפסק הדין כי קבלת גירסת ההגנה החלופית, בדבר רומן, פירושה קודם כל דחיית גירסתו של קצב עצמו והעדפת גירסה שלגביה אין כל עדות ישירה. מקורבי קצב רמזו לאורך השנים האחרונות כי קצב היה מנוע מלהודות ברומן בשל שיקולים משפחתיים.

- בוא נפרק את הסיסמאות למילים פשוטות. קצב לא יכול היה להודות כי בינו לבין המתלוננות היו יחסי מין בהסכמה, בגלל שהוא לא יכול היה להתמודד מול אשתו ומול ילדיו.

"זו הערכה פרועה, שטחית ולא מבוססת שלך. לא במקום לחשוף את השיקולים שהיו; אלה דברים רגישים, ולא ראוי לאותן שיחות אינטימיות בין הלקוח לסנגור שלו להיחשף. אני לא נכנס לשיקולים שלו. אני חי מהאמת שלו. מבחינת האמת שלו, לא היה בינו לבין א' דבר וחצי דבר. אני לא חושב שהציבור צריך להיכנס לשיקולים, אם יש כאלה שיקולים".

- האם אי-פעם ייצגת לקוח שהיה כל-כך דומיננטי בהכתבת הקו שהסנגורים נוקטים כקו הגנה?

"מכיוון שאני מייצג בתיקים בפרופיל גבוה, הרבה פעמים הלקוח רוצה להיות סנגור נוסף. בתיקים רבים אני מצליח לרסן את הדחף הזה ולהסביר לו שזה לא לטובתו והוא לא צריך להיות דעתן ודומיננטי, כי הוא יכול רק להפריע לניהול המהלך. זה לא סוד שבמקרה שלנו היה לקוח דומיננטי מאוד".

- הוא נהג לשלוח אליכם כל יום פקסים עם הנחיות, מה לטעון בבית משפט ואיזה מכתבים להוציא.

"ברור לך שאנחנו לא אנשים לחיצים, וברור לך שהוא סמך על דעתנו המקצועית. אבל היו לו את האג'נדה שלו ואת סגנון הניהול שלו".

- זה הזיק לעניין בסופו של דבר?

"יכול להיות שזה גם הפריע לעניין. לפעמים הלקוח והמעורבות הגדולה שלו יכולים להיות בעוכריו. למרות הכול, אנחנו נלחמים עבור בן אדם, בוודאי ובוודאי כאשר הוא בשעת צער. לכן אנחנו נלחמנו עבורו גם כאשר הוא לא רצה לקבל את ההחלטות שלנו".

- היה שלב במהלך הטיפול שלך בתיק של קצב ששקלת להתפטר או איימת להתפטר?

"זה לא סוד, ואני לא אשקר שמחשבה כזאת ריחפה במוחי לאחר אי-קבלת הסדר הטיעון. אבל אני רואה את עצמי כלוחם עבור הלקוח, גם כאשר לא נוח לי בהכרח עם דרך המחשבה שלו. על אחת כמה וכמה כאשר אדם בשעת צרה ולא תמיד הוא יכול להבין את המשמעויות. קצב לא הבין שהמאבק הוא משפטי ולא ציבורי או פוליטי. קצב, שהוא איש חכם, פיקח ומבין ניואנסים, לא מכיר את הזירה המשפטית".

- האם אתה יכול להגדיר את תוצאת המאבק המשפטי שניהלתם ככישלון מקצועי?

"לא. כל הציבור מבין היטב את המורכבות ואת הייחודיות של התיק הזה ומבין היטב את ההישגים המשפטיים שהיו לאורך הדרך. הוא מבין שגם התוצאה הסופית נובעת ממקום מאוד מסוים".

- אני לא מבין את התשובה. אם הפסד כל-כך חד-משמעי בתיק הזה בשתי ערכאות, כשהעליון לא זז במילימטר ממה שנקבע במחוזי, זה לא כישלון - מה זה כישלון?

"השאלה שלך מאוד חד-ממדית. אם לא הייתי מעורב בהסדר הטיעון, יכול להיות שהייתי מסכים שזה כישלון. אבל מכיוון שהייתי חלק בלתי נפרד ומשמעותי באותו הסדר, שמר קצב ביטל אותו, הסברנו לו היטב לאיזה דרך חתחתים מסוכנת אנחנו נכנסים.

"אני צריך לתת דין וחשבון לעצמי אם אני לא מרגיש טוב עם עצמי, אם אני לא מרגיש שעשיתי הכול. אני חושב שבתיק קצב עשינו הכול. בשורה התחתונה לא הצלחנו בתיק הזה, לא הצלחנו לספר את הסיפור האחר, אבל אני שלם עם עצמי".

לביא מדבר בלהט, ובמהלך דבריו לא מצליח שלא לגלוש לטיעונים משפטיים שהשמיעו הסנגורים במהלך משפטו של קצב, בבית המשפט ובאולפני הטלוויזיה. המאבק המשפטי, עושה רושם, הסתיים, אך לביא כל-כך טעון מבחינה רגשית, והוא ממשיך להגן בתוקף על לקוחו; גם אם הוא איננו גולש לסערת נפש מהסוג שהציג עמיתו, עו"ד אביגדור פלדמן, מול מצלמות הטלוויזיה בצאתו מאולם בית המשפט העליון.

"סנגור מקצועי, כפי שאני מחשיב את עצמי, אף פעם לא מפסיק ללחום עבור הלקוח", אומר לביא, "גם כאשר מבחינה משפטית התיק הגיע לסיומו. אין לי ישות או קיום אחר כאשר זה תיק שאני ניהלתי אותו. אני שולט בתיקים שאני מעורב בהם לפרטי-פרטים, שכן הפרטים הקטנים משנים את כל התמונה, ואני אלחם עבורם בכל דרך אפשרית".

- הביקורת שאתם ממשיכים להשמיע עכשיו נתפסת כקריאת תיגר על הלגיטימיות של בית המשפט.

"תמיד הרגשתי חלק מהמערכת. אני חושב שהמערכת הזאת היא מערכת חשובה וטובה, 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'. בית המשפט הוא אחת הרשויות, ויש חשיבות לכבדו, כי אחרת כולנו נפסיד מזה.

"אני מכבד את בית המשפט, אני אוהב את בית המשפט, אפילו עם חלק מהשופטים בבתי המשפט השונים יש לי קשרים חבריים. עם זאת, אוי לאותה מדינה שבה לא יוכלו היחידים והסנגורים להביע את דעתם אחרי פסק דין ולחלוק על ההסתכלות שיצאה מאותו פסק דין. אני בהחלט מקבל את פסק הדין, אבל הביקורת שלי היא לגיטימית, וצריך לתת לה מקום במדינה דמוקרטית".

"איש עממי שנמצא במצוקה"

בינואר 2007 התפטר פרופ' דוד ליבאי מייצוגו של משה קצב. זה היה לאחר נאום ה"אני מאשים" שנשא קצב בשידור חי ממשכן נשיאי ישראל, רגע לפני שהכריז על נבצרות, שעליה התחייב ליבאי בשמו בפני בג"ץ.

שותפו של ליבאי לייצוגו של הנשיא הנחקר, עו"ד ציון אמיר, נותר בודד במערכה. קרובי משפחתו של קצב, ובראשם אחיו ליאור קצב, החלו לתור אחרי עורכי דין שיוכלו להצטרף לתיק. למרות היכרות קודמת בין פלדמן לבין לביא, פנתה משפחת קצב בנפרד לכל אחד מהם.

"קצב ידע ושמע עליי לאחר שייצגתי מישהו מבני משפחתו בהצלחה רבה. גם שם היו האשמות-שווא, והצלחתי לשכנע את רשויות התביעה שאין מקום בכלל להגיש כתב אישום", כך לביא. "הגעתי לקצב עוד קודם, כשהוא היה נשיא המדינה, והוא שאל אותי אם אני חושב שאוכל לעזור לו בתיק, ואמר לי שיכול להיות שהוא יצטרך אותי בהמשך הדרך. כשהוא יצא לנבצרות פנה אליי ליאור לפגישה, ובהמשך ישבתי גם עם משה. זה צירוף מקרים נדיר ומיוחד שרק הגורל יכול לעשות, שאני מוצא את עצמי עם מורי ורבי אביגדור פלדמן, שאני רואה בו סוג של מורה רוחני, ושנינו מייצגים כשווים לכל דבר בתיק כל-כך משמעותי".

אחרי הפגישה עם ליאור קצב נסע לביא לקריית-מלאכי ושוחח עם משה קצב על פרטי התיק. "כשסיימנו את השיחה, היה לו חשוב שאני אעבור על חומרי החקירה, ומצאתי את עצמי סוחב יחד איתו קלסרים מלאים בחומרי חקירה למכונית שלי, נגד עיניהם המשתאות של אנשי הביטחון שהיו באותה עת סביב הבית. הפשטות הזו בהתנהגותו של משה לימדה אותי שמדובר באיש עממי, שנמצא במצוקה".

- אתם הולכים לשימוע במאי 2007 מול היועץ המשפטי מני מזוז וצוות הפרקליטות. ראית בשימוע שהסדקים אצלו הולכים ונפערים?

"אכן כן. ראיתי איך הוא מבין שהסיפור שעלה מהראיות הוא סיפור לא פשוט שאפשר להסביר אותו בכמה וריאציות. כשסנגור מספר את הסיפור ותומך אותו בראיות, אתה רואה איך העיניים פתאום נפערות, אותה תמיהה שעולה על הפנים בצורה מוחשית כאשר בן אדם מבין שלא בהכרח הסיפור שהוא שמע עד עכשיו הוא הסיפור האמיתי.

"אני, שאין לי את כל הרקע שיש לקצב כנגד מזוז, והצטבר עם השנים, התרשמתי שמזוז הוא אדם הגון וישר-דרך, שהבין שזה לטובת הפרקליטות ולטובת החברה הישראלית שהתיק הזה יסתיים בהסדר טיעון".

שבועות אחדים אחרי השימוע החל משא-ומתן חשאי ואינטנסיבי בין הצדדים לקראת הסדר טיעון, שאותו מגדיר לביא "מופלא".

- אתה מסכים שהסדר הטיעון שהצלחתם לגבש היה טוב יותר ממה שדמיינתם בתחילה?

"לא. אני יכול להגיד לך בחצי רמז שמהר מאוד לאחר שלמדתי את חומר הראיות, ישבתי עם אחד מקרובי המשפחה שיותר קשורים למר קצב, ותיארתי את ההסדר שאליו צריך לשאוף ולהגיע בתיק. אחרי השימוע התברר שהדברים יכולים לקרום עור וגידים".

- במבט לאחור, מנקודת מבטו של מזוז, הסדר הטיעון שגובש היה שגיאה?

"לא הייתה טעות מצדו. אני חושב שהסדר טיעון צריך להביא לידי ביטוי את המשמעויות של האזרח מספר אחת שנכנס מאחורי הסורגים. אני חושב שמזוז הבין שטוב יהיה שזה ייגמר בהסדר טיעון, אמרתי לך שבעיניי הוא איש אמיץ והגון לא בכדי. לקבל החלטה כזאת לאחר סערה תקשורתית, זה בהחלט ראוי להערכה. אני חושב שההחלטה הייתה נכונה מאוד גם מבחינתו".

"אבן-דרך לסנגור צעיר"

לפני שהחליט להצטרף לצוות הסנגורים של קצב, ולאחר שליאור קצב פנה אליו לראשונה בהצעה כזו, הלך לביא להתייעץ עם מורה הדרך הרוחני שלו, הרב יאשיהו פינטו מאשדוד.

"אני קשור לדמויות רוחניות", מספר לביא, "ואני חושב שהעולם מנוהל מבחינה רוחנית, עם כל זה שאני מודרני בתפיסה שלי. שאלתי את מורי ורבי הרב פינטו אם לקחת את התיק. הרב נתן לי את ברכתו ללא היסוס. אנשים מסוגו רואים את כל העבודה שלי כשליחות וכהוכחה שאפשר להראות שהיהדות יכולה להשתלב גם בחיי המעשה. אני קרוב מאוד גם לאדמו"ר מנידוורנה, גם הוא איש שמבין היטב את חיי המעשה, ושני האנשים הגדולים האלה מבינים שבעבודה שלי יש משום קידוש השם".

"קידוש השם" שעליו מדבר לביא איננו מתייחס למשה קצב ולרצונם של הרבנים הגדולים לסייע לו באמצעות מנוע סנגוריאלי בדמותו של לביא, אלא דווקא ללביא עצמו, ולמוטיבציה להראות שאדם חרדי מסוגל לתפקד כעורך דין בלב העשייה החילונית. לא בתחומים השמורים לאנשי דת כמו ייצוג בתחום דיני המשפחה, אלא דווקא בליבת המשפט הפלילי - עבירות המין.

"אין מחלוקת שהתיק הזה הוא אבן-דרך לסנגור צעיר. הייתי אז בן 33 וחצי", מספר לביא. "זה סוג של שליחות, אמירה, אחריות. מצאתי את עצמי אחרי הברכה של הרב פינטו, נוסע לכותל להתפלל על זה. עם כל התפיסה האולטרה-מודרנית שלי, אני חושב שיש תיקים שהם אבני-דרך. אחרי התפילה בכותל הייתי כמו חץ שיצא מקשת, חדור שליחות, ונלחמתי כמו שאני עושה בכל תיק".

- מה רצית להוכיח, שאדם חרדי יכול להשתלב בעניינים מהסוג הזה?

"העובדה שאדם חרדי פועל בלב העשייה החילונית עם אורח החיים שלו, עם ההצלחות שהוא מצליח להביא ללקוחות שלו - בהחלט יש בה סוג של קירוב לבבות סמוי. זה יכול לשדר איזשהו מסר שהיהדות החרדית לא דוגלת בהתבדלות אלא בלהיות חלק מהעשייה הישראלית".

לביא, 39, מתגורר עם אשתו יעל, עובדת סוציאלית במוסד לילדים בסיכון, ועם 5 ילדיהם בבני-ברק, על גבול רמת-גן. הוא מתפלל 3 פעמים ביום ("להבדיל מעניין הילדים, בשאלת מספר התפילות אין עניין של 'כן ירבו'"), וכיפה שחורה תלויה על ראשו. קשה לאפיין את מלבושיו מבחינת הזרם הדתי, מאחר שצבעי השחור-לבן ממילא תואמים את עיסוקו העורך דיני.

"אני שייך לזרם החרדי-אורתודוקסי", הוא מסביר, "מודרני מאוד, שחי בהוויה שאפשר להגדיר כחילונית. העיסוק שלי הוא במשפט פלילי על כל גווניו, לא רק עבירות מין. טיפלתי גם בהרבה עבירות שוחד ועבירות של הלבנת הון ואף תיקי רצח. כלומר, גם צווארון לבן וגם צווארון כחול.

"אני מחוזק מהעולם שממנו אני בא. אני רואה בזה תחושת שליחות ממשית, להשמיע את הקול של אותו אדם, שלפעמים על לא עוול בכפו מאשימים אותו במשהו שהוא לא עשה. זה עולה בקו אחד עם אותה ההלכה היהודית, שנותנת משקל לאיש המלמד סנגוריה על הציבור, ואני רואה בזה משהו סינרגטי מהותי".

הוא גדל בבני-ברק, אח בכור לשתי אחיות צעירות ממנו. בנעוריו למד בישיבה התיכונית "היישוב החדש", ולאחר מכן שנה בישיבת "עטרת ישראל" בירושלים, לפני שהתגייס לשירות צבאי כמורה חייל בירוחם ובחדרה.

"מגיל מאוד צעיר הייתי חדור שליחות", הוא אומר. "אבא שלי מספר שאחרי שהתערבתי בריב לא לי בין שני אנשים וניסיתי להגיע להסדר פשרה ביניהם, אז ראש הישיבה שלו, הרב קולודצקי, שנחשב מגדולי המחנכים של הדור, אמר לו, הבן שלך יהיה סנגור מצליח".

אחרי שחרורו מהצבא הלך ללמוד משפטים, תואר ראשון במכללת שערי משפט בהוד-השרון, ותואר שני באוניברסיטת בר-אילן. "במהלך הלימודים נאלצתי לעבוד לפרנסתי. זה התחיל בחלוקת עיתונים, הייתי צריך לקום ברבע ל-3 בלילה כדי שאוכל גם ללמוד וגם להתפרנס. מהר מאוד הבינו שאני לא נער שוליה, אז קידמו אותי למפיץ אזורי, ואחר-כך לסגן המפיץ הארצי הראשי. לא הייתי נער תפנוקים".

אחד מעורכי הדין שאיתם יש ללביא חיבור חזק הוא עו"ד יעקב וינרוט, שנחלץ לפני שבועות אחדים מכתב האישום שהוגש נגדו באשמת מתן שוחד. "יעקב הוא חבר יקר", אומר לביא, "בבוקר הזיכוי שלו התפללנו ביחד. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוא יזוכה, שאני תומך בו, והשם איתו ושאני אוהב אותו. זה עצוב שעורך דין ברמתו, נכנסים לקודש הקודשים שלו. זה חשוב שהוא חזר להאיר בשמי המשפט הישראלי. אני מחובר לכל עורכי הדין הבכירים במדינה. אבל יש לצערי הרב היום הרבה עורכי דין שמעוררים עצבות, שאתה לא מבין בכלל מה להם ולמקצוע".

"התקשורת קרובה ללבי"

אותן שעות קטנות של חלוקת עיתונים, אומר לביא, לא רק חישלו את רוחו, אלא גם קירבו אותו לעולם התקשורתי. "הדבר הזה קרוב ללבי", הוא מודה, "אני חושב שאני מבין בו. זו עבודה שכדי להתמיד בה צריך כוחות נפש עצומים, דבר שאני זקוק לו כיום במלחמת היומיום כשאני מגן על אנשים".

- אתה מוצא הקבלות בין העולם הדתי לבין עולם המשפט שבו אתה עוסק?

"בהחלט. לא תטה משפט, בצדק תשפוט את עמיתיך. היהדות וההלכה רואות בעשיית משפט ובעשיית צדק משהו שבלעדיו העולם יכול להיחרב, אין לו זכות קיום, וזה גם עומד במבחן ההיגיון. אוי ואבוי לנו אם אנשים לא יכבדו את עולם המשפט. אוי ואבוי לנו אם אנשים לא יבינו שיש מקום לגיטימי שבו ההכרעה צריכה להיות. אחרת אנחנו נהפך לאנשי סדום, רעים וחוטאים. לכן אני גם יכול לשלב בין שני תחומי עניין שלא רבים משלבים אותם, בין עולם הצווארון הלבן לבין עולם הפשעים הרגיל. בסופו של יום, האנשים האלה זועקים את זעקתם, רוצים שיקשיבו לטענותיהם ואלה אותם עקרונות שעליהם אתה נלחם".

- בניגוד אליך, רבים בעולם החרדי נאבקים נגד מערכת המשפט ונגד בית המשפט העליון.

"יש לי פסק הלכה של אחד מגדולי הדור, הרב שפרן, שאמר שיש מושג שנקרא 'והצילו העדה'. יש חשיבות לסנגור שיביא את הצד שמרגיש נפגע מול הרשויות. זה לא סוד שלרשויות יש עוצמה. זה לא סוד שהרשויות יכולות למחוץ בן אדם מבלי שקולו יישמע בכלל.

"פסק ההלכה אומר שרואים בזה הצדקה וסוג של שליחות. אני מוצא את עצמי יושב לא אחת עם גדולי הרבנים מכל הגוונים במדינת ישראל על פרשה כזו או אחרת שהם מעוניינים לשמוע את חוות-דעתי עליה, כי הם מבינים שיש חשיבות להסתכלות המשפטית, החוץ-הלכתית, והם נמצאים אתי בקשר די תמידי".

פרשת קצב איננה הפעם הראשונה שבה לביא עומד לצדו של עו"ד אביגדור פלדמן. לביא, לשעבר מתמחה של פלדמן, ייצג ביחד איתו גם את הרב ראובן אלבז, ראש ישיבת "אור החיים" בירושלים ומבכירי ש"ס, שהועמד לדין ביחד עם השר לשעבר שלמה בניזרי על עבירות של שוחד, תיווך לשוחד וקשירת קשר לבצע פשע. לביא רואה הישג בעובדה שאלבז לא הורשע בלקיחת שוחד אלא רק בעבירות האחרות, ונגזר עליו עונש של מאסר על-תנאי וקנס של 250 אלף שקל בלבד.

"המומחיות שלי היא בראייה אסטרטגית של מלחמות", אומר לביא. "אני זיכיתי את אלבז משוחד, בשעה שכולנו יודעים איך נגמר עניינו של בניזרי. לאור העונש של בניזרי, אפשר להבין שזה הישג עצום שהוא יצא בעונש של מאסר על-תנאי.

"אני רואה את עצמי כלוחם. רוב התיקים שלי בכלל לא מתוקשרים. אני מייצג מספר אוליגרכים שלקחו אותי רק בגלל שיודעים שאני לא בן אדם שרץ לתקשורת, שיודעים שאני משתדל לטוס מתחת לרדאר התקשורתי ולוחם את מלחמתם בחירוף-נפש".

- מעניין שאתה אומר את זה רגע אחרי סיום תיק קצב, שבו לא ירדתם לרגע ממסכי הטלוויזיה.

"ההופעות של שלושתנו זה כעין טיפה בים מול הצונאמי התקשורתי שבו מצא עצמו משה קצב צלוב בכיכר העיר על-ידי מתלוננות ועל-ידי ארגונים. אני מהאנשים שמבינים מה נכון ללקוח שלי. בהרבה מקרים התקשורת לא עושה טוב ללקוחות. אין לי צורך כפייתי כפי שיש להרבה מעמיתיי לרוץ לתקשורת. אני הולך לתקשורת כשזה לטובת האינטרס של הלקוח או כשהמאבק שלי תקשורתי. אני לוחם מסוג גלדיאטור. לשמחתי בשונה מגלדיאטור, אני יכול לבחור מי הלקוח שלי".

- הפכת לסוג של סלבריטי משפטי. מזהים אותך ברחוב כמו את ציון אמיר?

"ציון אמיר הוא אחד מהאנשים ששמחתי להכיר בתיק קצב. לא הכרתי אותו קודם, והייתה לי הזכות לעבוד איתו. הוא שחקן נשמה שנלחם עבור הלקוחות שלו. בהחלט יש זיהוי תקשורתי, אני לא רגיל לזה ואנשים מעירים הערות. אני עדיין מרגיש מובך מזה".