ללכת כי כולם הולכים

"שביל בארץ אחרת", יום ב' 21:45, ערוץ 1

מדובר בעיניי בתיעוד מקסים. לא רק בגלל סיפורם של האנשים שמופיעים בו ושהחליטו ללכת, במשך שלושה חודשים, את כל 940 הקילומטרים של "שביל ישראל", אלא מפני שהוא מציף עניין פילוסופי קטן, על הפרופורציות שבין דרך ויעד.

בימים של "מבחן התוצאה" הארור, איבדה הדרך את חשיבותה. כך נשתכח מאיתנו שהדברים הגדולים ביותר קורים בדרך, שההליכה חשובה מהיעד. שהעובדה שיצאת ממטולה והגעת לאילת, או להיפך, היא משנית לעומת הנופים המתחלפים, האנשים שצועדים לצידך, הריחות, הטלטלות, המשברים, ההבנה ברוח מאו צה-טונג, שלפיה גם מסע של כמעט אלף קילומטרים הוא אוסף צעדים קטנים, של תקלות, של רגעי התעלות. לכן צפיתי בסרט הזה כמי שלא מחפש את השורה התחתונה שלו, אלא מתענג על קצב ההליכה שלו. מרגיש כאילו אני צועד לצד המתועדים בשביל ישראל. בשביל ישראל האחרת, זו שכמעט שלא רואים יותר.

בין דרמה לטרגדיה

"אחת אפס אפס", יום ב' 22:00, ערוץ 10

כן, אני יודע, זו הפעם השלישית שבה אני מתייחס לסדרה הזאת. ובכל זאת, איך אפשר שלא? איך יכול להיות שהיא עדיין מדשדשת במחוזות ה-14% רייטינג לפרק, במקום לסחוף אחריה גם את האחוזים שמעדיפים לצפות בשידור חוזר של "החיים זה לא הכול"? איך יכול להיות שסדרה מז'אנר שכמעט לא קיים בישראל, שמנסה (ולרוב גם מצליחה) להתחרות בסדרות זרות, לא זוכה כאן לחיבוק גדול יותר מהצופים? האם ערוץ 10 הוא פלטפורמה מקולקלת כל-כך עד שנתקבעה מעליו תקרת-זכוכית בגובה 15% רייטינג? או שאולי זה אנחנו, הצופים, שהתבוססנו במי-המדמנה של הטלוויזיה עד כדי כך שאיכות חולפת לידינו בלי שנרגיש בה?

אפשר לדבר עד מחר על עתידו של ערוץ 10 והצפוי לו, אפשר לדבר על השתקה או על סתימת פיות, אבל הטרגדיה האמיתית נמצאת בדיוק בנקודה הזאת, הנקודה שבה נבחרי ציבור דורשים תמלוגים מאנשים שמפסידים הון עתק מדי שנה, כדי לקיים ערוץ לא כלכלי שמצליח לייצר, בין היתר, גם דרמות איכותיות שכאלה. מהבחינה הזאת לפחות, ערוץ 10 דומה פחות לזכיין ויותר למלכ"ר. יעקב איילון ורביב דרוקר ימצאו עבודה אחרת, אנחנו נהיה אלה שנתקע מול שידורים חוזרים של "החיים זה לא הכול".

בלי סקס-אפיל

"אחרי הסקס", יום ב' 23:58, "יס 2"

לא רק הצלחות יש לערוץ 10, גם נפילות, כמו "61 יום" שיכולה בקלות לשנות את שמה ל "6.1 אחוז" על שם הרייטינג שהיא מצליחה להביא. אלא שכאן לפחות מדובר על סדרת ריאליטי זניחה. מה תאמרו על סרט הוליוודי שמלהק שתיים מהכוכבות הלוהטות ביותר לסרט (על) סקס, ונכשל בגדול? עמנואל שריקי בעלת השם הישראלי, אהובתו הפלסטינית של ה"זוהן" והאישה שמדירה שינה מעיניו של אריק מרפי ב"הפמלייה", ולצידה מילה קוניס (עוד אחת "משלנו"), כוכבת "המופע של שנות השבעים" וקולה של לואיס גריפין מ"איש משפחה", משלימות כאן קאסט גדול שנועד לבחון, דרך עיניהם של זוגות שונים, את משמעות הסקס לזוגיות. הרעיון מבטיח, התוצאה מסוגננת מדי.