הורישה נכס לילדיה - אך אסרה לחלקו ביניהם

בצוואתו, יכול אדם להוריש נכסיו למי שחפץ, ולנשל מצוואתו כל קרוב ושאר בשר שהחליט, ואף יכול להטיל מגבלות על דרך ניהול העיזבון והשימוש בו. אלא שלעיתים קיום צוואה הופכת לבעיה משפטית, כשהוראה כלשהיא בה, אינה ניתנת לביצוע - כוונת המצווה ברורה אך סותרת את החוק.

כזה היה המקרה שהובא בפני הרשם לענייני ירושות יוסף זילביגר: המנוחה לאה בירנבאום השאירה צוואה ובה הורישה דירה לשלושת ילדיה. בירנבאום ציוותה כי הדירה תימכר רק באחרית ימיהם של שלושת הילדים וכמו כן אסרה עליהם לדרוש פירוק השיתוף מכל סוג שהוא, לרבות בדרך מכירת הדירה. זילביגר קבע שאמנם המנוחה יכלה להטיל מגבלות על יורשיה, אך ברגע שהמגבלה נובעת לחוק המקרקעין, העניין יוצא מגדרו של חוק הירושה והתשובה תימצא בחוק המקרקעין.

זילביגר הזכיר שלא ניתן למנוע משותף במקרקעין לדרוש פרוק שיתוף, או להימנע מלמכור את חלקו לצמיתות. על פי חוק המקרקעין, גם אם יש הסכם שיתוף בין השותפים, ולפיו השותפים מוגבלים מלמכור זכויותיהם, ההוראה בטלה לאחר חמש שנים. אפילו בהסכם שכולל הוראה האוסרת פרוק שיתוף, זכאי כל שותף לאחר שלוש שנים לדרוש פרוק שתוף וחיסולו.

הדבר נובע ממדיניות בתי משפט אשר רואים בשיתוף המקרקעין דבר שלילי, כי פרוק השיתוף מביא לפריחת המקרקעין ומניעת מריבות בין שותפים.

זילברגר קובע כי אם שותפים חיים לא יכולים בהסכם ביניהם להגביל לנצח את יכולתם לדרוש פרוק שתוף, לא כל שכן מי שמוריש להם את המקרקעין.

דוגמא בולטת להוראות מסוג זה הן בעניין ירושה בנחלות ובמושבים, אשר מרביתן צוואת בתחום זה מגיעות לבתי משפט כי ההוראות של הצוואה נוגדות את החלטות מינהל מקרקעי ישראל ואז היורשים מוצאים עצמם שנים בבתי משפט כי מה שהמצווה הורה, אינו בר בצוע.

טוב יעשו העורכים צוואה, אם יבדקו היטב עד כמה רצון המצווה בר בצוע מבחינת חוקית, בכדי שלא יכניס את יורשיו למערכות וסכסוכים משפטיים אינסופיים.

תיק 148918 - עזבון מנוח דוד בירנבאום.

הכותב עו"ד ומומחה לדיני מקרקעין ותכנון ובנייה