2011 - שנת המהפכות בעולם הערבי

יש לקוות שבעולם הערבי לא סילקו דיקטטורה חילונית כדי להחליפה בעריצות דתית

כמו משחק כדורגל שהוכרע עוד בראשיתו בשער זהב, את האירועים הדרמטיים של 2011 בעולם הערבי, אפשר לקפל לתוך רגע אחד מזוקק במוצאי 11 בפברואר. חמש ורבע בערב, שעון קהיר. בכיכר תחריר זועקים המונים למובארק ללכת הביתה, וסגנו עומר סלימאן יוצא למצלמה וקורא הודעה קצרה. בשל הנסיבות הקשות, אומר סלימאן, החליט הנשיא מוחמד חוסני מובארק לפרוש מהשלטון, ומינה את המועצה העליונה של הכוחות החמושים לנהל את ענייני המדינה. דרכנו תצלח בעזרת האל, חתם סלימאן את דבריו. ב-30 שניות טלוויזיוניות באו לסיומן 30 שנות שלטון של אחד המנהיגים החזקים בעולם.

ספק אם היכלי הכדורגל הצליחו אי-פעם לייצר התמודדויות מפתיעות ועוצרות נשימה כמו אלה שהעניקו לנו השנה מדינות ערב. להליכתו של מובארק, בהפיכה צבאית מאחורי הקלעים, קדמה מנוסת ידידו התוניסאי, זין עאבדין בן-עלי, חודש בלבד לפני כן. פחות משבוע אחרי הדרמה בקהיר פרץ המרד בלוב, שהסתיים ברציחתו של רודן בתום 4 עשורים בכיסאו. בשלהי שנה זו פרש נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, חבול ופצוע אחרי התקפת פגזים על ארמונו. בסוריה עמלים המונים על הכנת עמוד התלייה לאחד ממובילי הגאווה הערבית של המאה ה-20, נשיא הבעת', בשאר אל-אסד.

את מקורותיו של גל התהפוכות, צריך לחפש עמוק בהיסטוריה המודרנית של החברה הערבית. מרגע שהסתלקו צרפת ובריטניה הקולוניאליסטיות, תפס את מקומן הכובש המקומי. מנהיגים כמו גמאל עבד אל-נאצר ומפלגות כמו הבעת', ניסחו משנה סוציאליסטית שקסמה להמונים, אבל עד מהרה בגדו ברעיון ועשקו את האזרח. יותר מכול הצליחו מדינות הנפט, שהציגו לאזרח נוסחה שאי-אפשר לסרב לה: אני אדאג לכל צרכיך, ובתמורה תשתוק.

המעטים שניסו למחות טופלו ביד קשה. כך חונכו דורות שראו במערב שיקוץ, ובדמוקרטיה - סכנה. דורות, שהכירו רק מפלגת שלטון אחת, שהפנימו כי את המדינה מנהלת המשטרה החשאית ולא האינטרס הציבורי, שהמילה "קלפי" נקשרה בדמיונם לזיוף, או כמו שסיפר לי נהג מונית מצרי: קלפי היא תיבה מעץ שבתום יום הבחירות משליכים אותה סגורה וחתומה למי הנילוס.

בזו אחר זו התאכזבו ההמונים מסדרת הבטחות לעתיד טוב יותר. תחילה קרס הנאצריזם, שם כולל לחיבוק הכול-ערבי שהוצע מיד אחרי עידן הקולוניאליזם. במקביל לו בא החיבוק הסובייטי, שגם הוא התבדה. בתווך ציפו שהנפט יושיע אותם, ונוכחו כי רווחיו הלכו לכספי השליטים. אחרי כל אלה בא הפונדמנטליזם הדתי. הרעיון היה מבטיח והציע להמונים שיתוף ונחמה, אבל כשמייצגיו היו בן-לאדן מצד אחד, ואיראן מצד שני, איזה פתרון כבר יכול היה לצמוח.

אני דפוק, משמע אני קיים

ואז הגיעה הפלישה האמריקנית לעיראק, ובמקביל התברר כי הטרור הג'יהאדי מפיל יותר חללים ערבים ומוסלמים מכל אחד אחר. בעיראק התברר להמונים כמה חלשים המשטרים הערביים. לא היה ביכולתם להתאגד ולבלום פולש זר שביקש להדיח משטר ערבי גאה. החולשה הזו עודדה את דעת הקהל לבטא מחאה נגד המשטרים. אז החלו ההפגנות המאסיביות הראשונות נגד המשטרים, בעיקר במצרים. המפגינים העזו לטעון שהנשיא דיקטטור, שהשלטון מושחת. רצו בחירות הוגנות, ביקשו לסלק את חוקי החירום, דרשו זכויות לאישה.

אחדים מכנים את אירועי 2011 בעולם הערבי "מהפכות פייסבוק". יש בנוסחה הזו שמץ של התנשאות מערבית. הנה, המזרח הפרימיטיבי גילה את הטכנולוגיה המתקדמת, וניצל אותה כדי לחולל מה שאנחנו עשינו 200 שנה לפניו. אבל יש בה גם שמץ אמת: האינטרנט, ויותר ממנו הטלוויזיה בלוויין, סייעו לאזרח הערבי להכיר טוב באיזו סביבה פוליטית הוא חי. אף בימה אלטרנטיבית - לא הדיוואן (סלון הפטפוטים), לא הדרשה במסגד, ולא העיתונות הכתובה, הצליחו לשמש פלטפורמה יעילה יותר ממסך אל-ג'זירה.

באמצעות הרשת ומסך המחשב, למדו ההמונים מה מתרחש בעיר הסמוכה וביטאו בעיות שהממסדים החזקים טיאטאו מתחת לשטיח. בזכותם החלה להישמע לראשונה, לעיני מאות מיליוני צופים וגולשים, ביקורת על השלטון, ניתן ביטוי למצוקות היחיד, וקבוצות שונות החלו להתאגד, זכות שנמנעה מהם בעבר. הטכנולוגיה הייתה לערבי ככיתת לימוד וסייעה לו להבין היטב את מצבו הרע. אז הושלמה תודעתו המעמדית והבשילה מוכנותו למרוד בשליטיו. אני דפוק, משמע אני קיים.

ב-2011 תם עידן התמימות, ונחשף במלוא עוצמתו השקר הגדול. אויביו הראשונים במעלה של האזרח הם שליטיו. הכובש הגרוע מכולם, הוא מפלגת השלטון ובריוניה, ולאו דווקא הצבא הישראלי. למרות זאת, לא קרתה השנה מהפכה, כזו שהביאה לשינוי סדרי שלטון מהותיים. נכון יותר לכנות את גל האלימות הערבי הפיכות (כמו שקרה במצרים ובתוניס) או מרידות (לוב, סוריה ותימן).

המהפכה האמיתית עדיין בעיצומה. זו מהפכת חירויות, שבה משתחרר העם הערבי מעול העריצות וכופה על שליטיו לשתפו בתהליך קבלת ההחלטות ובחלוקת המשאבים והכוח. דרכה של המהפכה עוד ארוכה. בירדן, במרוקו, בסעודיה ובמדינות אחרות עדיין יושבים מלכים ונשיאים בארמונותיהם ומנהלים את ענייניהם באמצעי דיכוי שלקוחים מהעולם הישן.

למרות זאת, 2011 תיזכר כשנת המפתח, שבה העם השיב לידיו את הזכויות שנגזלו. היא תיזכר בזכות העריצים שסולקו, אבל גם הודות למנהיגים מקומיים בשכונות של דרעא וחומס, שהתראיינו מדי יום לערוצי הלוויין והוציאו לאור את האמת שמשטר הבעת' ניסה להסתיר; בשל הצעיר המובטל בתוניס, שהעלה את עצמו באש והוציא רבבות להפגין מול קני רובים ללא פחד, בטרם נפח את נשמתו; בזכות נערי הפייסבוק במצרים, שעודדו את ההמונים לצאת להפגנות; וגם הודות ללוחם הערבי החדש, שבידו האחת אוחז קלצ'ניקוב, ובידו השנייה אייפון. ע"ע הלינץ' במועמר קדאפי.

חירות, פרנסה ועתיד בטוח

2012 מזמנת אתגר חדש ומרתק לאומה הערבית: עם לכתם של המשטרים העריצים, הופכות המפלגות הדתיות לכוח מרכזי בפוליטיקה המקומית, אחרי עשרות שנים של דיכוי. שילוב הדת בדמוקרטיה הוא אפשרי, ואת ההוכחה לכך תמצאו בכנסת ישראל. אבל עברו של האסלאם הפונדמנטליסטי במזרח-התיכון, עטוף בגילויים של אלימות קשים. מי לידינו יתקע, כי אלה שניצחו בבחירות במרוקו, בתוניס ובמצרים, יקבלו על עצמם את כללי המשחק הדמוקרטי, ולא ינצלו אותם כדי לכפות בכוח את רעיונותיהם על ההמונים. במילים אחרות: האם ישרור כאן דמו-אסלאם, או דם ואסלאם?

שיתופם של הזרמים האסלאמיים במשחק הפוליטי, אחרי עשורים של רדיפה, הוא רצון העמים הערביים, ומוטב שגם אנו במערב נרצה בו. יציאתם מדיכוי לחיי שיתוף, מחלצת אותם מהפינה שאליה נדחקו בכוח, שדחקה אותם לאלימות. היא גם מטילה עליהם את חובת ההוכחה, שדרכם היא הצודקת. עיון במצען של תנועות אלה ומעקב אחר מנהיגיהן מלמד, לפחות תיאורטית, כי אין מדובר בתנועות ג'יהאד נוקשות, אלא בזרם שמרני, בדומה לזה של מפלגת השלטון בטורקיה.

הנה מקרה מעבדה: את ענייניה של עזה מנהלת תנועת חמאס, שעלתה בצו הבוחר. מאז כבשה את השלטון, הפכה לתנועה פרגמטית מכפי שהייתה, והחלה נוהגת באחריות כלפי הציבור שלה. יותר מפעם אחת בשנים האחרונות, הייתה חמאס לגורם מרסן בימי מתיחות אלימה בין עזה לישראל.

במדינות ערב קיבלו על עצמן התנועות הדתיות משימה סבוכה: לשקם את המדינה מחורבות המשטרים הישנים. יש להן אינטרס עליון בהצלחת המשימה, ולו כדי להוכיח כי האסלאם הוא הפתרון. הרחוב הערבי של ימינו רוצה להיבנות מחדש. הוא לקח את גורלו בידיו והוא דורש חירות, פרנסה ועתיד בטוח. כל שימוש בלתי אחראי בכוח מצידה של ממשלה ערבית, או חרחורי מלחמה נגד שכנים, יזיקו לאינטרס הלאומי. הרחוב הזה לא סילק מעליו דיקטטורה חילונית כדי להחליפה בעריצות דתית. אם ינסו הדתיים לכפות את עצמם באלימות, עלול הציבור לגרור אותם שוב לרחובות. הכישלון יהיה כולו שלהם.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988