ניתוח מחקרים: מה קורה במוח שלנו כשאנחנו לבד?

מחקרים מראים שדווקא הבחירה בעצמאות נטולת הפרעות מהסביבה מובילה להישגים גדולים יותר, ליצירתיות גבוהה יותר, לפיתוח כישורים ולתחושות חיוביות ■ אז למה רובנו עדיין מרגישים חובה להיות ביחד?

התפיסה הרווחת טוענת שקבוצות תמיכה הן מהכלים הטובים ביותר להתמודדות עם משברים. לפי הגישה הזו, הביחד, החברים והמשפחה, הם אלמנטים שמעשירים את נפשו של האדם ומאפשרים לו להתמודד ולהגיע להישגים.

אלא שבשנים האחרונות החלו חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית והקלינית לבדוק את הערך הנפשי שבהיות לבד, והם מציעים לבחון מחדש, ואף לבטל, את הסטיגמות החברתיות המלוות את האנשים הבוחרים לחיות לבד, לבלות את זמנם לבד, או אף להתמודד לבד במצבים אישיים מורכבים.

יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שזמן לבד, כשהוא מנוצל כראוי, מועיל לכל אחד. אפילו אנשים מאוד חברותיים, שאוהבים להיות מוקפים כל הזמן בחברים, יכולים לפתח את אישיותם טוב יותר, או להיות ממוקדים יותר ואף להגיע ליותר הישגים, אם הם לומדים להיות לבד.

"צריך לשקול מחדש את היחס החברתי לאלה שחיים לבד, כי דווקא אנשים כאלה אינם בודדים או אגואיסטים", אומר פרופ' אריק קליינברג, מאוניברסיטת ניו-יורק, שבחודש הבא יתפרסם בארה"ב ספרו Alone in America. "אנשים שחיים לבד לפעמים מניעים פעילות כלכלית עירונית גדולה יותר, כי הם אוכלים יותר בחוץ, מבלים יותר, מוציאים יותר כסף, ולבטח יש להם חיי חברה עשירים יותר מאשר לאנשים שחיים במשפחות".

קליינברג חקר את הצמיחה העצומה במספר האנשים החיים לבד - מהשינויים הדמוגרפיים הגדולים ביותר של ימינו. הוא ראיין מאות אנשים, ובחן את ההשפעה שיש להם על התרבות, על הכלכלה ועל הפוליטיקה. הממצא הבולט ביותר הוא שדווקא אנשים החיים לבד יוצאים הרבה יותר מהבית. "וזאת בהשוואה לאנשים נשואים, שלפעמים הם יותר מבודדים בתוך זוגיות שאינה עובדת. אם יש חיי נישואים טובים והיחסים האינטימיים מתפקדים, אדם מרגיש מאוד מחובר. אך אם חיי הנישואים אינם טובים, אדם מתחיל להרגיש מאוד בודד בתוך הקשר. הוא יהיה במצב נפשי טוב יותר כשיהיה לבד".

אל הנושא הוא הגיע בעקבות גל החום בשיקגו בשנת 1995. "קראתי כיצד אנשים רבים מתו כיוון שחיו בדירותיהם לבד, ופתאום הבנתי שיש כאן תופעה דמוגרפית אדירה, שכמעט ולא דובר בה, והיא החיים לבד בערים האמריקניות הגדולות. ככל שבחנתי יותר ויותר נתונים סטטיסטיים, שהשגתי ממפקד האוכלוסין האמריקני, הבנתי שמדובר באחד השינויים הדמוגרפיים הגדולים של זמננו. אף פעם קודם לכן מספר האנשים שחיים לבד לא היה כל כך גדול".

- כמה אנשים חיים לבד?

"בארה"ב ההערכות הן שאחד מכל שבעה בוגרים חי לבדו - בערך 32 מיליון איש. רק בעיר ניו-יורק יש כמיליון אנשים שחיים לבד, וזו תופעה שחוזרת על עצמה בכל הערים הגדולות".

- זה אופייני רק לארה"ב?

"ממש לא. גם אני ייחסתי בתחילה את החיים לבד לתכונות אמריקניות, כיוון שאנחנו האמריקנים מאוד אוהבים אינדיבידואליות. אבל מסתבר שארה"ב אפילו לא מובילה את הטרנד הגלובלי הזה. זה יותר חזק באירופה (בבריטניה הייתה בעשור האחרון קפיצה של 31%, וגם בסקנדינביה מדובר באחוזים גבוהים, ט"ש), וזה נפוץ מאוד ביפן (כמעט שליש ממשקי הבית)".

- למה זה קרה? מה העלה בצורה כה דרמטית את מספר האנשים החיים לבד?

"הגורם המשמעותי ביותר הוא עליית כוחן של הנשים בשוק העבודה. יש להן יותר עצמאות כלכלית, והן לא זקוקות יותר לבעל כדי לחיות חיים טובים. אנשים דוחים את גיל הנישואים יותר ויותר, ונוצרת שכבה גדולה של צעירים שלא מתחתנים וחיים לבד.

"גם נושא הגירושים תרם לזה. אם אדם חי בתוך מסגרת נישואים שלא מתפקדת, יש היום ציפייה שיעזוב, ולא שיישאר ויסבול. העובדה שנשים כיום מצליחות להחזיק את עצמן כלכלית ברמה גבוהה, מאפשרת להן ולגברים להתפצל בקלות גדולה יותר".

- הורות מחפה על בדידות?

"אימא שעסוקה כל היום בלטפל באחרים היא לכאורה לא בודדה, אך מצבה הנפשי יכול להיות בודד מאוד. בדידות היא לא עניין של חיים ביחד או לחוד, היא נובעת ממצב נפשי מסוים. אפשר להיות בתוך משפחה ויחד עם זה להיות מאוד בודד".

קליינברג מודה שגם הוא, שכמעט ולא חי לבד לאורך השנים, מרגיש פעמים רבות שהיה רוצה להיות לבד. "כל הורה חווה את הצורך לחזור ולהיות קצת לבד, אבל אנחנו ממעטים לקבל זאת ברגע שהקמנו משפחה".

מעבר לדמיון

פסיכולוג הילדים דונלד ויניקוט היה הראשון שחקר את ההיבטים הפסיכולוגיים האישיים של היכולת להיות לבד. במאמר שפרסם בסוף שנות ה-50 הוא הגדיר את מושגי היסוד בתחום, שמשמשים את מרבית החוקרים עד היום.

מה שעניין את ויניקוט הוא לא הפחד מלהיות לבד או רצון של אדם להיות לבדו, ואף לא בדלנות כחוויה הרסנית לאישיות, אלא היותו של אדם לבד כחוויה פסיכולוגית טובה, נכונה ובעלת ערך חשוב. הוא מצא שהיכולת להיות לבד קשורה בגילויו של הילד את עצמו, והבנת עצמו כמנותק מהוריו. עם צמיחת ההבנה במהות הצרכים שלו, הרגשות והדחפים שלו, מתפתחת גם היכולת להיות לבד.

הפסיכיאטר אנטוני סטור ערך מחקר שפורסם תחת הכותרת "לבד: השיבה לתוך העצמי", ובו ביסס את הקשר בין היותם של אנשים יצירתיים ויוצרים לבין היות לבד. סטור, חוקר מאוניברסיטת אוקספורד ובעל פרקטיקה פסיכיאטרית, מביא דוגמאות רבות לסופרים, מלחינים ופילוסופים, הממחישים את הקשר בין המצב הפסיכולוגי של היות לבד לבין היכולת של המוח האנושי ליצור.

בין היתר, הוא מנתח את חייהם ויצירתם של פרנץ קפקא ושל הסופר והמשורר ג'וזף קיפלינג, שחיבר את ספר הילדים "מלך הג'ונגל", על תינוק הגדל כגור-אדם בודד בין חיות הג'ונגל. למרות שמדובר בספר ילדים, הספר עורר דיונים רבים על יכולתו של אדם לצמוח ולהתפתח לבד, ולהפוך לאדם ערכי.

סטור מנתח גם את דרכי היצירה והמחקר של בטהובן, אייזק ניוטון, הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין וסופרת הילדים ביאטריקס פוטר - כולם דוגמאות להוגים וחוקרים מובילים, שהשיגו אושר ויציבות בחייהם באמצעות יצירותיהם, למרות אופי חייהם המבודד.

לדברי סטור, הימצאות לבד אינה רק יעילה, אלא אף הכרחית לתהליך יצירה אנושית. הוא בוחן את הפסיכולוגיה של הלבד, החל משלבים התפתחותיים של ינקות וילדות ועד לתכונות האופי של אנשים יצירתיים, ומוצא שהיצירות האנושיות הגדולות ביותר לא היו תוצאה של מערכות יחסים. "החוויות העמוקות והמרפאות ביותר עבור אדם מתרחשות בתוכו, והן קשורות בקושי, אם בכלל, למגע עם בני אדם אחרים", הוא מסביר.

סטור מתמודד גם עם הגישה הרווחת בפסיכולוגיה, הטוענת שיחסים בין בני אדם הם הבסיס לבריאות ואושר. לדבריו, "כיום מייחסים פחות מדי חשיבות למשמעות הרגשית של דברים המתרחשים בראשו של אדם כשהוא לבד. במיוחד מייחסים פחות מדי חשיבות למעמדו המרכזי של הדמיון בקרב אנשים שהגיעו להישגים יצירתיים".

מחקר נוסף מלמד על היחס החיובי שחוקרים בתחום הפסיכולוגיה מייחסים לכישורי הלבד. המחקר נערך ב-2006 על ידי לרסון ריד מאוניברסיטת אילינוי, שמצא שנערים ונערות בגיל ההתבגרות מבלים כרבע מזמנם לבד, אך בניגוד לתובנות המקובלות עד היום, דווקא החלקים ביממה שבהם אינם חולקים חוויות עם המשפחה, תורמים להם תחושות חיוביות.

המחקר נערך בקרב כ-500 מתבגרים באירופה ובארה"ב, שהתבקשו לתעד את מעשיהם, תחושותיהם ורגשותיהם מספר פעמים ביום. המחקר מצא שלמרות שרוב בני הנוער מגדירים את הוריהם כמעצבנים, דווקא ההימצאות בבית העניקה להם שעות רוגע, מכיוון שזה המקום שבו הם יכולים להסיר את המגננות.

ריד מצא גם שלשעות ההתבודדות של מתבגרים בחדרם, ולא בשהייה משותפת פיזית עם שאר המשפחה בבית, יש תרומה טובה עוד יותר לתחושות החיוביות שלהם. מתבגרים שהצליחו לבלות זמן לבד לפחות כ-25% משעות הערות שלהם, הפכו לצעירים בעלי יכולת הסתגלות טובה יותר לחברה בהשוואה למתבגרים שאינם נמצאים לבד.

פחות רגשות שליליים

בימינו, אנשים שנמצאים הרבה לבד עדיין מעוררים את חשדות הסביבה. הם נחשבים למוזרים, חריגים ואפילו חסרי תכונות אישיות בסיסיות. לעתים הם מסומנים כבעלי חרדות חברתיות, ביישנים קיצוניים או משעממים. מנגד, הגדרת המושגים "לבד" ו"ביחד" בעולם המודרני הופכת למשימה קשה. כשכל אחד מאיתנו נמצא במרחק הודעת sms מן השני, וכשכמעט 800 מיליון איש מחוברים לאותה רשת חברתית, הפרשנות ל"לבד" הופכת חמקמקה.

"המחקר בתחום מראה שלהיות בצד השני של המחשב זה לא להיות לבד", אומר הפסיכולוג הקליני ד"ר עידו זיו. "הרשת מעצימה את החוסן הנפשי, במיוחד אצל אנשים שהביטחון העצמי שלהם נמוך - אתה מתכתב, יש מי שמגיב, אתה מקבל את הפונקציות של התקשורת הבינאישית, רק שבמקום לקבל אותן בנוכחות עוד אדם, אתה מקבל אותן דרך המחשב. אמנם אתה מעבר לצג או למסך, אבל זו סיטואציה מאוד שונה מהתבודדות. אנשים מכילים ומשתפים ברשת, ולמרות שלא תמיד אנחנו יודעים מי זה בצד השני, הפונקציה של להיות ביחד כן מתקיימת".

"דווקא עם הפיתוחים הטכנולוגיים, אדם יכול להימצא פיזית לבד, אבל להיות מאוד חברותי", מוסיף פרופ' קליינברג. "הרשתות החברתיות הן דרך שונה וחדשה להיות ביחד, ומחקרים ראשונים בתחום מראים שהמשתמשים הכבדים ברשתות חברתיות הם הטיפוסים החברתיים. המיתוס שנוצר, כאילו שימוש כבד ברשתות חברתיות גורם לנו בדידות, הוא פשוט לא נכון".

לבד ביער

מה בדיוק קורה למוח שלנו כשאנחנו לבד, ואיך תהליך ההתבודדות יכול להפוך למועיל? כריסטופר לונג, חוקר מאוניברסיטת מסצ'וסטס שבדק את הנושא, תחקר כ-320 בוגרי אוניברסיטאות שעובדים כיערנים, מקצוע בודד יחסית. הוא מצא כי כשהיו לבד, הם פיתחו רגשות חיוביים וטובים הרבה יותר מאשר רגשות שליליים. הגישה השלטת בלימודי הפסיכולוגיה, שלהיות לבד כמעט תמיד משמעותו לחוש בדידות, התגלתה כלא נכונה, ולכל הפחות, מבוססת על ראייה צרה של הדברים.

לונג מאתגר גם את התפיסה הרואה בהתבודדות דבר שלילי, שמחייב את האדם להיות מוצף ברגשות קשים ובתחושות דיכאון. הוא מצא שאנשים המגיעים לחוויות הלבד, בפארקים הלאומיים לדוגמה, לא עוברים חוויות שליליות דווקא. מנגד, בדידות היא תחושה שעולה לעתים דווקא בסביבה קרובה לבית.

לא רק היערנים לבד. ברוב המקצועות החופשיים - למשל עורכי דין, פסיכיאטרים ואפילו רופאי שיניים - קבלת החלטות עצמאית היא חלק ממהות המקצוע. "מה שפותר עבורם את תחושות הבדידות אלה הכנסים המקצועיים, האיגודים והמפגשים עם עמיתים, שם הם יכולים לפרוק מהתחושות", אומר ד"ר זיו. "אחד מראשי הממשלה בישראל סיפר פעם שביום שנכנס לתפקיד, אמר לו מישהו מקודמיו שרק עכשיו הוא יגלה כמה באמת הוא לבד. מנהיגים מקבלים החלטות, ואין להם את האחר שמשתתף איתם. במצבים רבים גם אין להם עמיתים או קבוצת תמיכה להתייעץ איתה. יש מעט מאוד אנשים שמגיעים לסיטואציות שלהם".

האנרגיה הנגזלת

הזיכרון האנושי, מסתבר, מושפע מהיותו של אדם בחברה או ברשות עצמו. פרופ' דניאל גילברט, מומחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית מאוניברסיטת הרווארד, הראה שאנשים מצליחים לעצב זיכרונות בצורה אפקטיבית יותר כאשר הם מאמינים שהם חווים משהו לבד.

גילברט ערך ניסוי פשוט: הוא הכניס שני אנשים לחדר, ונתן להם להכיר זה את זה. לאחר מכן הושיב את השניים גב אל גב, כשמול כל אחד מהם צג מחשב שרק הוא רואה. בחלק מהמקרים נאמר לשניים שהם מבצעים את אותה משימה על המחשב, ובמקרים אחרים נאמר להם כי הם מבצעים משימות שונות. המשימה הייתה לצפות בסדרות של חפצים, כאשר כמה ימים לאחר מכן הם התבקשו לשוב לחדר, ולנסות להיזכר בחפצים שאת תמונותיהם ראו.

הממצאים מראים שמשתתפים שחשבו כי הם חולקים את המשימה עם האדם שישב איתם בחדר, זכרו פחות טוב את החפצים. לעומתם, אלו שהאמינו שהם ניצבים לבד מול המשימה, הצליחו לגבש זיכרון יותר טוב. מסקנת המחקר הייתה שאנשים המאמינים כי הם מבצעים פעולה לבד, מגבשים זיכרונות טובים יותר לגביה.

גילברט מציע שני הסברים לתופעה. האחד, שאנשים לא משתמשים בכל כישוריהם כאשר הם יודעים שיש אדם נוסף שאפשר לסמוך עליו. ההסבר השני הוא שעצם חלוקת החוויה עם אדם אחר מסיחה את הדעת, ולא מאפשרת לנו לעבד לבד את מה שחווינו. מהבחינה הזו, להיות ביחד מצריך אנרגיה ותשומת לב בפני עצמה, מה שלא מאפשר לנו לנצל את כל היכולות שלנו.

כך, לדוגמה, אדם שיוצא לקולנוע עם חבר עלול להתעסק בניתוח מחשבותיו של חברו על הסרט שבו הם צופים, במקום להכיל את החוויה שמספק הסרט. תשומת הלב שלו נשאבת, בעוד שאם היה לבד, תשומת הלב הייתה מתפנה לעיצוב הזיכרון והחוויה.

בקצה הסקאלה של האנשים הבוחרים להיות לבד נמצאת סכיזואידיות, הפרעת אישיות המתבטאת בביטוי רגשי מצומצם, ובנטייה להתרחק מסיטואציות חברתיות - קצת כמו דמותו של פרופ' אליעזר שקולניק שמגלם שלמה בראבא בסרט "הערת שוליים". "סכיזואידים אלה אנשים שעולמם שונה מאוד משל האנשים התלותיים שצריכים כל הזמן את אישור החברה ואת האחר כדי לפעול", מסביר ד"ר עידו זיו.

"עבור הסכיזואידים, האחר הוא מפריע. אפשר לומר שחלק מהוורקוהולים הם כאלה - אנשים שעובדים שעות ארוכות, ופעילויות אחרות, כמו להיות עם חברים, מפריעות להם. הם רוצים לעשות דברים לבד, ובגישתם הקיצונית אפילו המשפחה מפריעה להם".

- מה ערך היכולת להיות לבד?

"זו מיומנות שצריך לפתח - להזין את עצמך ולווסת את רגשותיך לבד, לקיים שיח מפרה עם עצמך, מבלי שאתה צריך את האחר".

עכשיו אני / 7 סיבות טובות להיות לבד

1. יצירתיות - סופרים, מלחינים ופילוסופים רבים הגיעו להישגים דווקא משום שהיו לבד. מחקרים מראים כי קיים קשר בין המצב הפסיכולוגי של היות לבד, לבין היכולת של המוח האנושי ליצור.

2. חווייתיות - החוויות הפסיכולוגיות העמוקות והמרפאות ביותר עבור אדם מתרחשות בתוכו, והן קשורות בקושי, אם בכלל, למגע עם בני אדם אחרים.

3. הסתגלות לחברה - מתבגרים המצליחים לבלות לבד לפחות 25% משעות הערות שלהם, הופכים לצעירים בעלי יכולת הסתגלות טובה יותר לחברה, בהשוואה למתבגרים שאינם נמצאים לבד.

4. רגשות חיוביים - מחקרים מלמדים כי בניגוד למקובל לחשוב, אנשים דווקא מפתחים רגשות חיוביים וטובים כשהם לבד. יותר מכך, אנשים החיים לבד נהנים ממצב נפשי טוב יותר לעומת אנשים נשואים החיים בזוגיות, אך מרגישים בודדים בתוכה.

5. חידוד כישורים - אנשים נוטים שלא להשתמש בכל כישוריהם כשיש לידם אדם נוסף שאפשר לסמוך עליו. לעומת זאת, כאשר הם לבד הם מתאמצים יותר. בנוסף, עצם חלוקת החוויה עם אדם אחר מסיחה את הדעת ושואבת את תשומת הלב, ואילו כשאתה לבדך תשומת הלב מופנית לעיצוב הזיכרון והחוויה.

6. תפוקה - קבלת החלטות מהירה ועבודה במשך שעות ארוכות היא מסימני ההיכר של הוורקוהולים, שעובדים לבד. פעילויות עם חברים או משפחה מפריעות להם. אידיאלי לכל בוס.

7. עצמאות - העלייה בכוחן של נשים בשוק העבודה הובילה אותן ליותר עצמאות כלכלית, מה שמוביל לעלייה בגיל הנישואים הממוצע וכן לעלייה במספר מקרי הגירושים. כתוצאה מכך, נוצרת שכבה גדולה של צעירים - לא רק נשים - שחיים לבד ותומכים זה בזה.