בין תרצה הפרה לחזי הבופאלו

■ מתוך גיליון "להיות לבד" של מגזין "ליידי גלובס"

חיה לה פרה ברפת. בסך הכול די טוב לה, והיא מבסוטה מהחיים. בכל בוקר מוליכים אותה אל עבר ערמות חציר טרי ומזין, הנמצא ממש מתחת לסנטרה. בכל בוקר מקבל אותה יחזקאל הרפתן בחיוך: מה שלומך תרצה? איך הולך? תרצה מחייכת ליחזקאל, איזה איש חביב.

כשהיא אוכלת בשלווה, מחבר יחזקאל במהירות את מתקני החליבה המשוכללים אל עטיניה, והחלב פשוט פורץ החוצה. החיים יפים ברפת. מדי פעם יוצאים לטיול באחו ליום ספורט. הפרה מקעקעת על אחוריה את סמל הרפת ומרגישה מאוד גאה בקבוצה. עד שיום אחד, בלי התראה מוקדמת, מגיע יחזקאל עם דמעה בעיניים ואומר: יש קיצוצים ברפת ואת צריכה למצוא לך מקום אחר.

ברגע אחד נזרקת תרצה המסכנה אל העולם האכזר, נטולת כל כישורי הישרדות. היא שמנה מכדי לרוץ, השרירים שלה מנוונים מחוסר פעילות, הקרניים דקיקות וחלשות והיא לא יודעת לנגוח, והפרווה דקיקה ואינה מספיקה כדי לחמם אותה בלילות הקרים. מסביבה מחייכים הכלבים, הזאבים והשועלים - הם יודעים שהגיע טרף קל. היא יושבת לה וקוראת מודעות דרושים לפרות, עד שברגע שרפתן אחר ייתן לה הצעה - היא תחזור מיד לרפת גם בתנאים הגרועים ביותר - היא פשוט לא יודעת אחרת.

סכנה בכל רגע נתון

לעומת זאת הבופאלו, חי לו בטבע הקר והאכזר. בניגוד לתרצה, הוא חש את הסכנה בכל רגע נתון, הוא רואה את הזאבים, התנינים, האריות - יודע להריח אותם מרחוק. הוא פיתח שרירים חזקים כדי לרוץ, וקרניים אימתניות כדי לנגוח אם צריך. החיים שלו אינם שקטים, הוא נודד ומחפש מזון ויודע למצוא אותו בכוחות עצמו. הוא יודע שהחיים מלאי סכנות, ובניגוד לפרה - הוא אינו חי באשליות.

להיות עצמאי שעובד לבד זה להיות בופאלו. להיות שכיר זה כמו להיות פרה. כל שכיר נמצא בסכנה, מכיוון שכל ארגון נמצא בסכנה. השכיר פשוט חושב שהוא מוגן, מכיוון שהוא אינו חש בסכנה ובאיומים. כשאתה עצמאי אתה רואה את הסכנות ויודע שמה שתעשה זה מה שתאכל בסוף היום. ההכרח מלמד אותך לגדל שיניים, ציפורניים, שכל ופרווה. אתה יודע שאם יזרקו אותך ממקום אחד, תוכל להגיע למקום שני. אתה לומד להיות גמיש ופרגמטי, ולדעתי בסוף היום - הרבה יותר בריא.

יש רק דבר אחד שקשה להתרגל אליו. הבדידות. כשיצאתי לעצמאות היו לי שתי רשימות. דברים שאני מפחד מהם ודברים שאני ממש שמח ומצפה להם. בפינה של הפחדים היו גורמים כמו איך למצוא לקוחות, איך להוציא חשבוניות, איך להתנהל, איך להשיג ביטחון כלכלי וכל מיני כאלה. אלו היו הסיבות שבגללן לא ישנתי בלילה. חייב להגיד לכם, מהר מאוד גיליתי שזה הכול הפוך. הבנתי די מהר את הקטע של ניהול עסק עצמאי, לקוחות, חשבוניות וכל השאר. אבל לבדידות עדיין לא הצלחתי להתרגל.

אני מתגעגע לאנשים

להיות עצמאי שעובד לבד זה אורח חיים מקסים עד ממכר. האחריות היא שלך, הקרדיט גם כן, אתה יכול לבחור לעצמך את הלקוחות ואת העומס הרצוי. השעות מעולות וגם הכסף לא רע בכלל (טפו טפו), אבל אני מתגעגע לאנשים. לא משנה איזה: חכמים, טיפשים, מרגיעים או מעצבנים. יש משהו בשותפות גורל הזאת עם עוד בני אדם, שלפעמים שווה כמה לירות בסוף החודש.

במקרים רבים אתה יוצר מערכות יחסים נפלאות עם לקוחות, חלקם אפילו הופכים להיות חברים שלך, אבל אל תתבלבל - כשהפרויקט מסתיים, וכשתפקידך תם, אתה בחוץ. זה העסק, וככה זה צריך להיות. למרות שלעתים קרובות אתה מתאהב בארגונים שלהם אתה מייעץ - בסוף היום עליך לשחרר ולהמשיך הלאה. אף יועץ לא יגיד לכם את זה, אבל הפרידה הבלתי נמנעת קורעת את הלב בכל פעם מחדש.

אז מה אנחנו עושים כדי להתגבר על הבדידות? יש דרך. לא מושלמת, אבל עובדת. יוצרים עדר של בופאלו. יועצים עצמאיים מגלים זה את זה, ומחבקים זה את זה. אנחנו נפגשים בבתי הקפה, לפעמים אצל לקוחות משותפים, וכך אנחנו יוצרים לעצמנו קבוצות תמיכה בלתי רשמיות. אנחנו מסדרים זה לזה עבודה, מייעצים ותומכים, גם אם אנחנו מתחרים.

כי למרות שכולנו בופאלו ותיקים וקשוחים, גם אנחנו לא יכולים בלי קצת הצטופפות בחמימות המרגיעה של העדר. כי כל בופאלו לפעמים קצת רוצה להיות פרה.