קיץ 2011, היה רק פרומו לקיץ הבא

ב-3 מאפיינים יהיה גל המחאה הבא שונה מהקודמים, אחד מהם הוא שזה יהיה אלים

המוני המפגינים של קיץ 2011 נעלמו. שדרות רוטשילד, כיכר המדינה, רחבת מוזיאון תל אביב - כיכר העיר ריקה.

דפני ליף הלכה לדרך משלה, כך גם סתיו שפיר ואיציק שמולי. גם קולו של ד"ר עמנואל טרכטנברג נשמע פחות. זו, כמובן, דרכו של עולם.

הממשלה אימצה חלק מהמלצות דוח טרכטנברג, ולא את כולן כמקשה אחת. יתרה מכך, הממשלה לא באמת קיצצה בתקציב הביטחון לטובת יישום הדוח, אלא עשתה קיצוץ רוחבי, שיפגע בתחומים חברתיים אחרים. בנוסף, יש ספקות לגבי יכולת הביצוע של הממשלה והרשויות המקומיות, ובכלל זה - גם בכל הנוגע לבניית גני ילדים.

האם המחאה הסתיימה? האם כיכרות הערים תמשכנה להיות ריקות מאנשי המחאה?

הבעיות והתסכול לא נעלמו

רבים ממהרים להספיד את המחאה, וסיבותיהם עמם. במדינה שעסוקה בשאלות של איום קיומי והתלקחות ביטחונית, אחת לכמה שבועות, חודשים או שנים, לא תיתכן, לדעתם, מחאה של ממש לאורך זמן. אירועי השעה דוחקים הצדה את בעיות היסוד.

אין ספק, שההתנהלות של מנהיגי המחאה הייתה שגויה. במדור זה, הצעתי להם לאמץ את דוח טרכטנברג, לחבק אותו ולהילחם על הגשמתו. תחת זאת, העדיפו חלק מהם לדחות אותו, לפעמים בגסות רוח, ולהילחם על השגת יעדים שאינם בני השגה בשלב זה.

ואולם, למרות זאת, להגיע מכאן למסקנה, שזהו זה - המחאה הייתה אקט חד-פעמי ואין לה תקומה, זוהי חשיבה שגויה.

אדרבא, אני משוכנע, שמה שקרה בקיץ 2011, הוא רק פרומו למה שיקרה באביב-קיץ 2012, או בכל מועד לא רחוק אחר.

מדוע? לא רק משום שהבעיות והתסכול שהוליכו למחאת 2011 לא נעלמו, וטיבם שהם יתעוררו, כאשר יגיע הטריגר לכך, ואין לדעת מהיכן יגיע; אלא גם משום שהנחת העבודה של מנהיגי ישראל היא, שהם הצליחו בכמה מהלכים להשקיט את העניין. טחו עיניהם מראות ממרומי כיסאותיהם את המתרחש למטה.

סדר עדיפויות קלוקל

גל המחאה הבא יהיה, להערכתי, שונה מגל המחאה הקודם בשלושה מאפיינים:

האחד - הוא יקיף לא רק את אנשי מעמד הביניים, אלא גם את העשירונים הנמוכים יותר בציבור הישראלי, בין שזה ייעשה בראש חץ אחד, ובין בשניים.

השני - יהיה לו אופי הרבה יותר פוליטי. מפלגות שנזהרו שלא לתפוס טרמפ על המחאה הכל-כך אותנטית, לא יתאפקו שוב, לנוכח התקרבות מועד הבחירות, בין שייערכו במועד ובין שיוקדמו.

השלישי - אני חושש שהוא יהיה בעל מאפיינים אלימים, שלא ראינו לפני חצי שנה. הצטברות התסכול מהפער הבלתי נסבל בין יעדי המחאה לבין תוצאותיה ייצרו זאת. לתשומת לבם של ה"חלונות הגבוהים" שם למעלה.

רוב מנהיגי מדינת ישראל היום, לא באמת קשובים לציבור, אלא בהקשר הצר של מה יניב להם רווח פוליטי בטווח הקצר. רפורמת טרכטנברג נכפתה עליהם, לא הם יזמו אותה. בכנסת ישראל ניתן למצוא חברי כנסת איכותיים, אך אלה נבלעים ונדחקים הצדה על-ידי שורה של חברי כנסת פופוליסטים, שמנסים לקדם עצמם ולא חשוב מה המחיר שהמדינה תשלם על כך.

התקווה היחידה היא, שהבחירות הבאות ייצרו כנסת אחרת וישנו את סדר העדיפויות הקלוקל הנוכחי, ישנו את השיח החברתי ויספקו לממשלה הבאה את הגיבוי הציבורי, לחולל שינויים של ממש בשורה ארוכה של נושאים, כך שוועדת טרכטנברג תשמש רק כחוליה ראשונה בתהליך הדרגתי וארוך טווח של בניית חברה צודקת יותר.

הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב

צרו איתנו קשר *5988