מושפלים וכבושים

יוון חווה כיום פרץ אלימות מהסוג שמתעורר כשהכלכלה, הפוליטיקה וההיסטוריה מתערבבים יחד. לאורך שנים, ממשלות יוון השתמשו בגוש האירו כדי להעלות את רמת החיים ביוון. כל עוד יוון לא הייתה חלק מהגוש האירופי, בנקים ואנשים פרטיים מחוץ ליוון היו מוכנים לספק אשראי ליוון, רק בכמות ובתנאים שבהם יוון יכולה הייתה לעמוד.

כשיוון הצטרפה לגוש האירופי, הבנקים באירופה האמינו שחוב של יוון הוא חוב שיש לו גיבוי של האיחוד האירופי, ולכן הם היו מוכנים להמשיך ולספק אשראי לממשלת יוון גם כשסכום ההלוואות נעשה גדול בהרבה מזה שהיוונים מסוגלים לעמוד בו.

במקום להשקיע את הסכומים האלה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה שיגדילו את התוצר של המשק היווני, ממשלות יוון השתמשו בהלוואות כדי להגדיל את הפופולריות שלהם, על-ידי הגדלת מספר המשרות והשכר במגזר הציבורי. כתוצאה מכך, המגזר הפרטי ביוון נעשה קטן יותר ופחות תחרותי. בכדי שבכל זאת יוכלו לשמור על הרווחיות של העסקים שלהם, בעלי עסקים ביוון חזרו לפתרון הים תיכוני של העלמות מס. כשהעלמות המס גדלו, גדל גם הצורך של הממשלה להסתמך על הלוואות מחו"ל. כך נוצר מעגל שהגדיל את חובותיה הציבוריים של יוון עוד ועוד.

במקביל, הציבור היווני היה מרוצה: המשכורות גדלו, מספר המשרות במגזר הציבורי גדל, והמדינה נמצאה בתנופה של בניית דירות נופש לתיירים מגרמניה, בריטניה וצרפת. אלא שהשינוי הגיע עם פרוץ המשבר. בשלב הראשון, הזרים חדלו לקנות בתים ביוון ונוצרה ירידה בהכנסות מנדל"ן. בנוסף, בנקים זרים, בעיקר בנקים צרפתים וגרמנים, התחילו לדרוש את תשלום החובות באופן מיידי וסירבו לממן חוב נוסף, אלא בתנאי אשראי קשוחים בהרבה.

ממשלה בין הפטיש לסדן

בשלב זה, הבעיה הכלכלית הפכה לבעיה פוליטית. החוב של יוון כל-כך גדול, שכדי להחזירו צריכים העובדים היוונים להפריש אחוזים ניכרים משכרם לטובת החוב. במקום לעבוד ולקבל שכר, היוונים מגלים שהם צריכים לעבוד ולשלם חובות שהם כלל לא ידעו על קיומם. גילוי זה מוביל לזעם כלפי הפוליטיקאים שיצרו את משבר החובות.

גרוע מכך, היוונים ציפו שהממשלה היוונית תיאבק בכדי לשמור על ריבונותה ותגן על הציבור מפני הצורך לשלם את החובות. הם רוצים לראות שהממשלה היוונית מצליחה לארגן "תספורות" ודחיות, כך שהיוונים לא יצטרכו לשלם סכומים כל-כך גבוהים בבת אחת. אלא שהנושים של יוון, שהם אנשים קטנים שהפקידו כספים לחיסכון ולפנסיה בבנקים צרפתים וגרמנים, אינם מוכנים לשלם עבור מה שהם רואים כ"עצלנות" יוונית. לכן, המצביעים בצרפת ובגרמניה לא מוכנים לאפשר לממשלות שלהם חופש תמרון במו"מ עם היוונים. החוסכים בגרמניה ובצרפת יודעים שאם היוונים לא ישלמו, פירוש הדבר הוא קיצוץ בפנסיה ובחסכונות שלהם. לפיכך, הגרמנים והצרפתים מאיימים להפיל את הממשלות שלהם, אם הן לא ידאגו שהיוונים ישלמו לפחות את מרבית החוב.

ממשלת יוון הנוכחית נמצאת אפוא בין הפטיש לסדן. מצד אחד, היא חייבת לקבל את הסכמת הנושים לדחיית החובות והיא חייבת להמשיך ולקבל הלוואות מחו"ל. למעשה, אם ממשלת יוון לא תקבל הלוואה עד אמצע החודש הבא היא לא תוכל אפילו לשלם משכורות. לכן, הממשלה היוונית חייבת להיכנע לחלק גדול מהדרישות של הגרמנים והצרפתים. מהצד השני, עבור הציבור היווני, הכניעה של הממשלה לדרישות הגרמנים נראית כבגידה באזרחי יוון. מעבר לכך, היא מעלה ביוונים תחושה שהם נכנעים פעם נוספת בפני כיבוש גרמני. היוונים מרגישים אפוא מושפלים וכבושים - וכדי למחות על התחושה הזאת הם יוצאים לקרבות רחוב מול המשטרה, שמייצגת את הממשל ואת האינטרסים של ה"כובשים הזרים".

אבל כשיירגעו הרוחות ויכבו השריפות, היוונים עדיין יצטרכו להחליט בין אותן שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה היא שהם יסכימו לעבוד, לשלם מסים גבוהים, לצרוך מעט ולהיות תחת פיקוח הדוק בשנים הקרובות. האפשרות השנייה היא שהם יעלימו מסים, לא יסכימו לקיצוץ ברמת החיים ולא יסכימו לעבוד עבור ממשלה שמשרתת לדעתם אינטרסים זרים. במקרה הראשון, הם יישארו חלק מגוש האירו. במקרה השני, הם יפרשו מהגוש ויתמודדו עם המשבר ללא עזרה מבחוץ. הממשלה היוונית מנסה למשוך בכיוון הראשון, אבל לא ברור האם בסיס התמיכה שלה איתן מספיק בכדי להימנע מהתממשות האפשרות השנייה.

הכותב הוא מומחה לכלכלה פוליטית, המכללה האקדמית נתניה