כוכב "עבודה ערבית": "אני יושב על משכורת נמוכה בתיאטרון"

נורמן עיסא הוא השחקן הערבי הכי בולט היום בישראל, ועם קשר לתואר הזה, או בלעדיו, יש לו אג'נדה מגזרית מדויקת. זה לא מונע ממנו לעשות פוילע שטיק או שניים, לג'נגל בין עיסוקים, לשחק בכמה הצגות בו זמנית, לביים תוך כדי ובעיקר ליפול תמיד על הרגליים. באותה נשימה הוא מודיע שהוא איש עסקים בינוני. אתם יודעים, עין הרע. אבל טפו-טפו, ברוך השם, סליחה, אללה, הפרנסה בשפע.

לפני חצי שנה בערך הוא טס להופיע באופרה הפלמית. קצת קשה לתפוס איך אמג'ד עליאן, כוכב הסדרה "עבודה ערבית", דופק פלצט לולייני מול זמרת סופרן. אז אפשר להירגע. עיסא לא שר שם אופרה ממש, אלא בקולו הרגיל ובספרדית, שפה שהוא לא דובר. הוא עשה את התפקיד כל-כך טוב, עד שאנשים בקהל שפגשו אותו היו מלאי התפעלות מהערבית השוטפת שלו.

החוויה הייתה אדירה, לדבריו, וגרמה לו לחלום על השתלבות בהפקה של האופרה הישראלית. למה לא. הרי את הקריירה שלו הוא התחיל בכלל כזמר. "בגיל 18 וחצי הקמתי להקת חתונות עם כמה חברים", הוא משחזר. "ראיתי שיש לי קול יפה ורציתי לשיר. היינו הולכים לחתונות במגזר הערבי, שרים כמה שעות, ואז בעלי השמחה היו אומרים, יאללה, קח כמה גרושים. אני חושב שרציתי להוציא שם משהו שיש לי, כמו תרפיה".

- ויתרת על השירה ועברת למשחק.

"אמרתי, אני חייב לעבוד. פגשתי שחקן ששיחק בתיאטרון לילדים, וככה התחלתי לשחק. בהצגה הראשונה גנבתי את ההצגה, ומשם הלכתי לבית צבי. הרגשתי שבמקום של התיאטרון נוח לי יותר להוציא את הכעס שיש לי בפנים. משם הלכתי לקאמרי, ואחר כך לחיפה".

- למה עזבת את הקאמרי?

"כי לא הציעו לי תפקידים. התרעתי והתרעתי, וכשראיתי שכלום לא קורה - פשוט קמתי והלכתי".

- ככה, בלי פרנסה מובטחת?

"אני סומך על עצמי".

- למה דווקא לחיפה? מפני שזה המקום לשחקנים ערבים?

"כי זאת עיר הולדתי, ומפני שיש בה חיים מעורבים באמת. בכריסמס נסעתי לחיפה והעיר הייתה מקושטת; חגגו שם את חג החגים, יש מודעות זה לזה. ביפו, שבה אני גר היום, אין כלום. אני מעריך את ראש העיר תל אביב שמסדר מדרכות וכבישים, אבל יש גם אנשים שצריך לתת להם תחושה טובה".

בתיאטראות בתל אביב, ודאי גם בטלוויזיה, נדמה שמסתפקים במה שמכונה "ערבי מחמד".

"בחיפה אין ערביי מחמד. עשו שם את הדברים הכי פרובוקטיביים בעבר, ביניהם את 'סינדרום ירושלים' (מחזה מאת יהושע סובול, שגרר הפגנות נגדו כשעלה לראשונה בשנות ה-80 המאוחרות), והשחקנים המובילים הם ערבים. חיפה זה חיפה".

- סוג של גטו?

"אף פעם לא הייתי בגטו, אז אין לי מושג. אבל אנחנו לא צריכים לחכות שייתנו לנו עבודה. אני רוצה להקים תיאטרון רפרטוארי ערבי ביפו, ואספק עבודה לשחקנים ערבים. כשהגיעה העלייה מרוסיה הקימו בשבילה את תיאטרון גשר ודאגו לסגור להם חוב של 9 מיליון שקלים. אז אני מבקש תקציב של 5 מיליון בשנה כדי לקיים מוסד תרבותי איכותי".

- מה מנע מתיאטרון ערבי לקום עד היום?

"שיקולים פוליטיים. מה, יפתחו תיאטרון ערבי? זה עניין של סדר עדיפויות. אולי זה יקרה כשיפרידו את יפו מתל אביב".

- בינתיים ייסדת פסטיבל תיאטרון ילדים עברי-ערבי שפועל כבר חמש שנים.

"אבל זה גם ליהודים וגם לערבים. משהו אחר. אנחנו, הערבים, כמו ילד מתבגר, צריכים לקחת אחריות על עצמנו. וזה יקרה. אני אדבר על התיאטרון הערבי עוד ועוד. התהליך כבר יצא לדרך, ואני לא יכול לפרט".

- אז יש לך חוש עסקי.

"מאז שאני קטן הייתי לידר. הדברים האלה באים מצורך עז לעשות את מה שאני מאמין בו, ואף אחד לא עוזר. צורך להוכיח שזה אפשרי. כשעשיתי הצגה בארמית לילדים, 'אח אח בום טראח', כולם צחקו עליי ולא ויתרתי. הופעתי איתה באירופה ובאוסטרליה, לא שיניתי ולא תרגמתי. בעסקים אני לא מבין. בפסטיבל יש אנשים שיודעים לעשות שיווק ולסגור עסקים, ואני - אמנות. אני לא אקח על עצמי הכול".

- מי מנהל את הקריירה שלך?

"אני. ישנה גם פרי כפרי הנהדרת, אבל מבחינת תיאטרון זה אני".

- עם מי אתה מתייעץ?

"איתי. אני עונה לי, ולפעמים מעצבן אותי מאוד".

- ואתה עושה טעויות?

"מעט. יש לי אינסטינקטים".

- לא מתחרט על כלום?

"שום דבר. יש דברים שאני לא עושה, כמו לשחק מחבלים בסרטים אמריקאיים, כי זה לא יתרום לי שום דבר. אם מישהו יראה אותי שם, הוא ייקח אותי לעשות עוד מחבל. הם רואים אותנו מחבלים".

- הופעת בסרט "אחותי היפה", וזהו. למה לא רואים אותך יותר בסרטים?

"גם את אחותי היפה לא רציתי לעשות בהתחלה, אלא שהבמאי לא ויתר לי ויצא בובה של תפקיד. ולעצם השאלה, אני לא מוצא משהו שמעניין אותי. אני דוחה הרבה תסריטים, כי אני צריך להתחבר. אני לא בא מהטכניקה אלא מהרגש".

- מה לגבי שיקולי פרנסה?

"אני לא חושב על זה, ותמיד אלוהים מסדר פרנסה. למדתי שכדאי ללכת עם הלב שלך, וככה תהיה עשיר ברגש".

- לא היו לך תקופות יובש?

"תמיד עבדתי בשניים-שלושה תיאטראות, נותן ייעוץ אמנותי, מביים".

- חרוץ.

"עובד. אני יוזם דברים שיצאו בעוד שנתיים, בעוד שנה, כמו עץ ששותלים אותו וקוטפים בעונה המתאימה. לא צריך לצפות שמישהו יעשה בשבילך. יש שחקנים שמחכים שיזמינו אותם, שעושים אודישן אחד וזהו. אין לך מה לעשות - תתארגן עם שניים-שלושה אנשים; אם זה טוב ישמעו על זה, וזה יחלחל כמו שמן זית. זה הכול עניין של אופי, ועד כמה אתה אוהב את המקצוע הזה".

- אתה מתמקד במשחק?

"לא. אני חולש על כל המקצוע, ולא בגלל ביטחון כלכלי. אני משתדל להיות טוב. זאת אהבה, וזה הדבר הכי חשוב. עכשיו, למשל, אני מופיע ב'אמנות' בתיאטרון חיפה, שביים נתן דטנר שגם משחק, ועם אוהד קנולר".

- תיאטרון זה רציני ומכובד, אבל נקודת המפנה בקריירה שלך, לפחות מבחינת הפרופיל הציבורי, הייתה "עבודה ערבית" בערוץ 2.

"מה זה נקודת מפנה? לא קיבלתי בזכותה קמפיין, סדרה או עבודה, ואני לא מתלונן על זה. גם בתיאטרון זה לא השפיע על השכר שלי. נכון, לפעמים אני ממנף את ההצלחה הזאת ולפעמים לא, כדי לא לפגוע בתעסוקה עתידית. אני יושב על משכורת נמוכה יחסית בתיאטרון. אי-אפשר להתפרנס רק מזה".

-מה לגבי השוק הערבי ומדינות ערב?

"אף פעם לא ניסיתי לצאת אליו. כשיצאתי עם הצגת הילדים לאירופה, היה ברור לי שלא ייקחו אותה למדינות ערב, כי בארץ אנחנו נחשבים לפלסטינים ובמדינות ערב - לישראלים. אנחנו נופלים בין הכיסאות, ובגלל זה אנחנו צריכים לבנות לעצמנו מגדל גבוה וחזק".

-פעם אמרת שאתה רוצה טוק-שואו.

"אני רוצה מאוד".

-את מי היית מארח?

"את ביבי, את הנהג של ביבי, את זה ששוטף את האוטו שלו, את ליברמן, את שלמה ארצי, בפריים טיים, על חומוס, שישליק וקבב, כמו שאוהבים לראות אותנו".

- למחאה החברתית התחברת?

"בטח. אני בעד מחאות. נראה שטוב לאנשים מדי, ולכן הממשלה לא עשתה מזה סיפור; קצת גשם וזה עבר".

- למה אתה לא רותם את הסלבריטאיות שלך לטובת מטרות ציבוריות ופוליטיות?

"אולי אצטרף לפוליטיקה. אחרי עבודה ערבית אני יכולה להביא גשר. סתם. אני משתעשע בזה, אבל אני לא סובל את הצביעות".