הערות שוליים. ורד קלנר, אשתו של יוסף סידר, מסכמת את חוויית האוסקר

הטיסה עם הילדים, המירוץ אחר כרטיסים, התסריטים על מפתן הדלת, ארוחת הבוקר עם הבמאי האיראני, הציפייה, האכזבה והשמפניה שאחרי

שלוש לפנות בוקר במחלקת תיירים, בדרך ללוס אנג'לס, אני ושלושה ילדים שלא ראו את אבא שלהם כבר עשרה ימים. שעה וחצי של טיסה כבר מאחורינו. עוד 13 שעות וחצי לפנינו. שני הילדים הגדולים (7 ו-10) כבר ישנים. רק הפעוטה, שנתיים וחצי, כבר הספיקה להכריז: "אני גמרתי עם המטוס. רוצה הביתה". וכדי להמחיש את זה, גם העיפה את ארוחת הילדים שהוזמנה בשבילה, על השניצלונים המתנחמדים, והמגש כולו עליי ועל הרצפה. וכך, בתוך עיסת חומוס מטוסים מעורבת במיץ תפוחים, אני עושה את דרכי לטקס האוסקר. גם כן זוהר הוליוודי.

זו הפעם השנייה בשבילנו באוסקר, וזה מאוד שונה. מצד אחד, אנחנו כבר יודעים מה זה אומר. בעצם זה גם הצד השני. אנחנו יודעים שיהיה נוצץ, ושמשי, ודל קלוריות. יודעים שעל-פנינו יחלפו ג'ורג' קלוני ומריל סטריפ, והם ייראו מאוד-מאוד דומים לג'ורג' קלוני ולמריל סטריפ. רק עם המון מייק-אפ, ואולי מעט נמוכים יותר. ואנחנו יודעים שנשתה יין טוב, ונאכל סושי מצוין, ונישן במיטה נוחה, ונתרועע עם מתרועענים מקצוענים, והם יקסימו אותנו ואנחנו אולי נקסים אותם. וכולם יהיו לבושים היטב, ויריחו מצוין, וייראו צעירים מגילם. ורק הקפה יהיה מבאס.

אבל אנחנו גם יודעים שכשהשעון יצעק חצות, הכול יתנדף במין פוף אכזרי, שיותיר את המועמדים כולם עם דפרסת קלה עד בינונית, ולפחות שלושה קילוגרמים פחות ממה שהיו חודשיים קודם. כי זה הספוילר האמיתי לסרט הזה שנקרא "אוסקר". אחרי חודש וחצי שבו המועמדים ומי שסובב אותם יכולים להרשות לעצמם להתעסק בכל הפלאפ של העשייה - בזוהר הריק, בבגדי הנשף, במסיבות וביחסי הציבור. המחוג משלים סיבוב, החגיגה נגמרת, וזה האות לכל אותן חרדות, שחיכו בצד, לחזור ולרדוף את הנוכחים.

כמו חשבונות מים וחשמל שלא שולמו במהלך חופשה, כך אורבת השגרה וממתינה לרגע שבו הטוקסידו יאופסן בארון והיא תוכל לחזור ולהטיח את שאלותיה: מה יהיה הפרויקט הבא. מנין יבואו שוב ההשראה, הביטחון, האנרגיה, הכסף או הדחף להצליח. מהיכן יבוא הסיפור הבא. כי בסופו של דבר הסיפור זה הכול.

לא מובן מאליו

אחרי 15 שעות טיסה, דמדומי בוקר ניבאו את הנחיתה הקרובה. הילדים כבר מיצו מזמן את חוברות הצביעה, את הבצק ואת משחקי הקלפים. העיניים כבר צרבו מיובש. הראש הלם "קפה". שעה אחר כך, יוסף כבר נופף לנו לשלום בנינוחות של מי שכבר התאושש מהג'טלג שלו, והפנה אותנו למכונית השכורה. מיני ואן אדום שכולו צועק קליפורניה, בטח עבור מי שמראה מכונית ארוכה מהממוצע מהדהד עבורו רק את בעיות החניה של תל אביב.

שלום אל.איי. כבר ארבע שנים שלא התראינו. שלום דקלים זקופי גב, שלום שמש פברואר מלטפת. עכשיו, כשאנחנו כבר כאן, מותר לי להודות שקצת התגעגעתי. עד לפני חודשיים היה אסור לומר זאת בקול, כדי לא לאזוק את עצמינו למשענת הציפיות הרצוצה כל-כך שנקראת סרט ישראלי. עכשיו זה אולי נשמע מיתמם, כי הרי אם פסטיבל קאן מופיע במערכה הראשונה, אז למה שהמועמדות לאוסקר לא תנחת בשלישית? אבל האמת היא שהדטרמיניזם הבדיעבדי הזה הוא אשליה.

שום דבר ב"הערת שוליים" לא היה מובן מאליו. הסרט נולד כתוצאה ממשבר, ובהרבה מובנים הוא ביטוי להרמת ידיים. במקום לחפש את הסיפור הוודאי והמתבקש, החליט יוסף לצלול במין קמיקזה יצירתית אל האזוטרי. ואפילו שעכשיו, על קו הגמר, זה יכול להיראות כמו הצטנעות מעושה, צריך להודות שכל משוכה שהסרט נתקל בה נחוותה מחדש במלוא אימתה. והמשוכות הן רבות: איך הסרט יתקבל בארץ. כמה צופים יפקדו אותו. מה יגידו בחוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית. מה יגידו בחוגים האחרים. לאילו עוד יעדים בעולם הסרט יימכר. האם הוא יצליח שם. לאילו עוד פסטיבלים יתקבל. האם האקדמיה הישראלית, זו שבוחרת את הסרט שמייצג את ישראל באוסקר, תיתן ליוסף צ'אנס נוסף.

בשבועות שלפני הכרזת המועמדויות נכנסנו למוד המתנה שקט. שקט, כי התקווה כל-כך שבירה. לכאורה היו איתותים טובים. מאז קאן התארח הסרט בפסטיבלים האמריקאיים הנחשבים (טליורייד, טורונטו וניו יורק) ומספר מבקרים נחשבים המשיכו להרעיף עליו את הערכותיהם, אבל הרי המועמדויות לאוסקר הן כל-כך גחמניות.

כמה מילים על שיטת הבחירה: האוסקר לסרט הזר (או אם לדייק, לסרט דובר שפה זרה) הוא שריד מעט תלוש של תחרות סמי לאומית, בתוך תחרות שהיא במהותה אמנותית. בשעה שהקטגוריות המרכזיות פתוחות לסרטים (בעיקר) דוברי אנגלית מכל העולם, סרט שמבקש להתחרות בקטגוריית הסרט הזר צריך ישות מדינית מאחוריו. כך יוצא שבכל שנה כ-65 מדינות שולחות לתחרות את נציגיהן הרשמיים, שאותם מנפים חברי ועדה שהתנדבו במיוחד לכך.

הוועדה מונה כ-300 חברי אקדמיה (מקובל לטעון שהם פנסיונרים של תעשיית הקולנוע, ולכן יש להם פנאי לצפות בכל-כך הרבה סרטים), המחולקים לארבע קבוצות. כל קבוצה צופה ברבע מהסרטים, זאת אומרת קצת יותר מ-15. בסוף כל הקרנה מנקדים הנוכחים את הסרט שצפו בו. כדי שקולם ייספר, הם צריכים להיות נוכחים ב-80% מהקרנות הסרטים בקבוצה שלהם. נוכחות נחשבת לכזו רק אם ישבו באולם לפחות עשרים דקות מכותרות הפתיחה של הסרט.

חברי הוועדה נותנים לכל סרט ציון בין 6 ל-10. ששת הסרטים עם הממוצע הגבוה ביותר עוברים לשלב הבא. כל זה קורה הרחק מעין הציבור, כי בשנים האחרונות, במטרה לרענן את שמרנותם של המצביעים, הוחלט שוועדה נוספת תבחר עוד שלושה סרטים, אולי קצת פחות מובנים מאליהם, כדי לתת גם ליצירות יותר נועזות דריסת רגל בתחרות. שלושת הסרטים הללו מצטרפים לששת הסרטים שבחרה הוועדה המקורית, ויחד הם מרכיבים את השורט ליסט - רשימת חצי הגמר שמוכרזת שבוע לפני ההודעה הרשמית על המועמדים הסופיים.

על צמצום תשעת הסרטים לחמישה אחראיות שתי קבוצות נוספות: עשרים חברי אקדמיה בלוס אנג'לס, ועשרה נוספים בניו יורק. אלה מתכנסים בסוף השבוע שלפני מועד הכרזת המועמדויות וצופים בתשעת הסרטים. אני לא יודעת מהי שיטת ההצבעה שלהם, אבל בתום התהליך נשארים חמישה. החמישה שיוכרז עליהם ביום שלישי, חודש וחצי לפני הטקס, שלוש וחצי אחר הצהריים, שעון ישראל.

"אנחנו בפנים"

עוד לפני שהוכרזה תשיעיית הסרטים ליהקתי את עצמי לתפקיד הפסימיסטית. הבטחתי לעצמנו נסיעת פיצוי לפריז, כדי שיהיה על מה ליפול. ליתר ביטחון. יוסף, שהתרוצץ בין הפסטיבלים השונים בעולם וצפה שם ברפרטואר של המתחרים, אישש את החשש שהשנה זה לא יהיה קל. הוא התלהב מהאיראני, הופתע מאוד מהסרט הצרפתי, שמע אגדות על הסיני. מצד אחד, נדמה לי שהוא שמח להיות חלק מרשימת סרטים ראויים כל-כך; מצד שני, בכל זאת מתחרים.

אבל אז הגיעה ההכרזה על תשעת הסרטים. זה לא איזה אירוע בולט. סתם רשימה שמתפרסמת באינטרנט. "אנחנו בפנים", הוא ציין רגע לפני שהכניס את הפעוטה לאמבטיה. כעבור דקה גם אבא שלו התקשר. מתברר שאנחנו לא היחידים שעוקבים. תשיעיית הסרטים הפתיעה את יוסף. הסרט הצרפתי בחוץ. התמונה החלה להתבהר, ומרגע לרגע היה יותר קשה לשמור על פסון השפיות.

בלימבו המענג הזה שבין פרסום השורט ליסט להכרזה על החמישייה מתבקש לתכנן תוכניות למקרה שתהיה מועמדות. הרי אולי צריך לתכנן נסיעה. לארגן הקרנות. להודיע לבוס על היעדרות אפשרית. להסביר למורה של הבן שלא מתאים לנו לארח חמישה חברים לכיתה בחודש פברואר. אבל את כל זה עושים תחת סימן שאלה גדול. החיים הטנטטיביים.

גם את הילדים לא שיתפנו במתח. הם בטח קלטו משהו מהאוויר, אבל הרעיון היה לא לתת לבית להיסחף במערבולת הציפייה. שיעורי בית הם שיעורי בית. שעת שינה היא שעת שינה. קצת כמו בן-גוריון בזמן מלחמת העולם השנייה: אנחנו חולמים אוסקר כאילו אין משפחה, ומגדלים משפחה כאילו אין אוסקר.

ביום שני, יממה לפני הכרזת המועמדויות, התקבל איתות מעודד. הבמאי של "חיים של אחרים", פלוריאן הנקל פון דונרשמארק, שהיה, כך התברר, אחד מחברי הוועדה המקזזת, כתב ליוסף מייל שבו סיפר לו כמה אהב את הסרט, וגם הביע את רצונו האירופי המנומס להיפגש, לכשיזדמן יוסף ללוס אנג'לס, "מה שעשוי לקרות בקרוב". גם אתרי הניחושים שרבבו את "הערת שוליים" לרוב הרשימות. אבל זה לא נגמר עד שהגברת בתת-משקל שרה.

בבוקר 24 בינואר יוסף יצא לריצה שלו עוד לפני שש, מתיש את הרגליים בתקווה לרוקן את הראש. רטט מתוח עמד באוויר, ואני שמחתי על הדד-ליין שנשף בעורפי ואילץ אותי לשים הכול בצד. אחרי ששלחתי כתבה למערכת התמסרתי להכנת לזניה וקינואה. הכול כדי להסיח את הדעת. בשלוש כבר אספתי את הפעוטה מהגן, כדי לא להיתקע בדרכים בשעת השין. בכניסה לבניין פגשנו את אריק קנלר, הסוכן של יוסף, שהוא כבן משפחה. את הווילונות הסטנו כדי לספוג את הבשורה או את המכה בפרטיות מגוננת.

בשלוש וחצי החלה מסיבת העיתונאים. "הערת שוליים" בפנים. הייתי רוצה לספר שרעדתי מהתרגשות, שהלב עלה על גדותיו, שהבית צהל משמחה טהורה כזו, נקייה מדאגות. אבל האמת היא שמלבד שאגות ההתלהבות של אריק והטלפון שהתעורר מהשתיקה המתוחה שאפיינה את אותו היום, הכול היה דווקא די רגוע. כמעט לקוני. יוסף יצא למסיבת העיתונאים ואני הלכתי לבית המדרש לאנשי תקשורת, כמו בכל יום שלישי.

למה לא נפלתי מהרגליים? אולי כי כבר ידעתי לקראת מה אני הולכת. ידעתי שצפויה תקופה של חד-הוריות מתישה, של מאמץ גדול לשמור על נורמליות, של תמרון מייגע בין הכנות לנסיעה ובין מחויבויות הרבה פחות נוצצות כמו הכנת ראשי פרקים לכתבה, תקתוק ארוחת ערב, אמבטיות וטיפולי כינים. ידעתי כבר שזו הולכת להיות הרפתקה מופלאה, שבמהלכה אפגוש אנשים מעניינים, אראה מקומות חדשים, אטעם פינוקים נדירים וארשה לעצמי להעמיד פנים כאילו כל זה, וגם האאוטפיט המוצלח שהרכבתי לי, הם חלק מהמציאות. אבל גם ידעתי שהכול זמני. כי טקסים ופרסים זה נחמד, אבל בסופו של דבר, הם הערות שוליים לדבר האמיתי.

מה עם הכרטיס שלי?

עוד לא עברה יממה מהכרזת המועמדות, ואני כבר שקעתי בארגון הקידוש בבית הכנסת שלנו; מנהג שהחל עם בופור, ושמחנו על ההזדמנות להמשיך אותו. לתבל את הבלינג-בלינג בקצת קוגל ירושלמי מהשטעטל. אלא שכבר אז, עוד לפני שהתפריט נסגר, החלה לצוץ טרוניית הכרטיסים. כאילו שום דבר לא נלמד מלקחי העבר, ראיתי איך יוסף נשאב שוב לצד הפחות מחמיא של הטקס.

הבעיה היא כזו: כל סרט זר זכאי לקבל מהמארגנים שישה כרטיסים לטקס. ארבעה כרטיסים באולם המרכזי, היכן שיושבים כל המועמדים, ועוד שני כרטיסים באחד היציעים. אז תשאלו: רק שישייה? והאמריקאים יענו: ארבעה כרטיסים באורקסטרה כפול חמישה סרטים זרים, והתוצאה היא גוש של עשרים כיסאות שבתוכם פרצופים שלא אומרים כלום כמעט לאף אחד. עשרים מושבים שבקלות היו יכולים להכיל מגנטי רייטינג יותר בטוחים. והמצב רק החמיר בשנים האחרונות, מאז שהאקדמיה האמריקאית החליטה להיאבק בצניחת העניין בטקס בעזרת הכפלת מספר הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר. עם עשרה סרטים ברשימה הסופית, האולם עולה על גדותיו. השחקן הקנדי או אשת הבמאי הבלגי מיותרים באותה מידה.

יוסף נאנח. בפעם הקודמת נדחק אושרי כהן ליציע. הפעם יוסף נחוש ששלמה בראבא וליאור אשכנזי ישבו איתו. זה משאיר כרטיס אחד בזירה הנוצצת. אבל האחים אדרי הם שניים. ומה יהיה על דויד מנדיל, המפיק של הסרט, ומי שליווה את יוסף מסרטו הראשון. יוסף מנסה לבצע נסיגה טקטית ולתת לדברים להסתדר מעצמם. אבל זה לא מקדם פתרון.

היו מי שניסו לומר שזה לא יהיה נורא אם השחקנים ישבו ביציע. הם הרי כבר היו מספיק באור הזרקורים. יוסף חורק שיניים בתסכול. ימים ספורים לפני הנסיעה מודיע דויד, בנינוחות סטואית טיפוסית, שאין לו בעיה לשבת למעלה, ממילא כל ההמולה המפונפנת הזו היא לא ממש הסגנון שלו. אם צריך להזכיר, דויד הוא האיש שחתך באמצע האוסקר הקודם כי הנעליים ששכר לחצו לו. אבל ביום הטקס עצמו, בשעה שהבזקי המצלמות ריססו את המשלחת על השטיח האדום, התברר ליוסף שמשה וליאון אדרי התנדבו לצפות באירוע מהיציע. יוסף התרגש מהמחווה.

ומה עם הכרטיס שלי? יוסף הבטיח שיהיה בסדר, ואני הבטחתי לא להישאב להמולה הזו. מה שיהיה יהיה. אני יודעת שזה לא נשמע מאוד משכנע. פריבילגיה של מי שיודעת שבסוף יימצא לה הכרטיס. אולי. אבל בשיח הפנימי שלי עם עצמי עבדתי לא מעט על לשחרר את השרה נתניהו שבתוכי. אם הסרט הזר הוא הערת שוליים לטקס, הרי עליי לזכור שאני בשולי-שוליו של האירוע. באתי ליהנות, היה המנטרה. ואם לא יהיה כרטיס, אדאג ליהנות בדרך אחרת.

אז איך משיגים כרטיס? מרחרחים. מגששים. אורבים. ומתכוננים לאכזבה מרה. באולם קודאק 3,000 מושבים. מלבד המועמדים מגיעים לטקס גם חברי אקדמיה. לא כולם. חבר אקדמיה המעוניין לבוא צריך לשלוח טופסי בקשה עד מועד מסוים, ואז נערכת הגרלה. הזוכים מוזמנים לטקס, אבל גם יכולים לגלגל את שני הכרטיסים או אחד מהם למי שלבם חפץ. בפעם הקודמת השגנו כרטיס דרך דאג מקלרן, הסוכן האמריקאי של יוסף ב-ICM. בארוחת ערב משפחתית התברר שאשתו לא מתכוונת להצטרף אליו לאירוע. בשבילו אוסקר זו עבודה, לא ערב זוגי. קפצתי על המציאה.

ציפי, אימא של יוסף, השיגה אז כרטיס בדרך הרבה יותר מלבבת. חיים, אבא של יוסף, פנה לאגודת ידידי האוניברסיטה העברית בלוס אנג'לס, ושם הפנו אותו לרופא עיניים שמטפל בארתור הילר, מי שהיה נשיא האקדמיה בעבר. אותו רופא עיניים העיד שהפציינט שלו בקושי רואה. הוא בירר, ואכן התברר שאין בכוונתו ללכת. ציפי הלכה כבת זוג של גברת הילר, הרעיה.

אבל הפעם ערוצי הכרטיסים נדמים חסומים מתמיד. הימים חולפים ואין כרטיסים. ההורים של יוסף מחליטים לבוא עם או בלי כרטיסים מובטחים. הם רוצים להיות חלק מהחגיגה, ועל הדרך הם גם מסייעים לנו עם הילדים בשבת שלפני הסרט. ציפי מחליטה להפעיל את התותחים הכבדים וכותבת מכתב לנשיא שמעון פרס. עם קשרים כמו שלך, היא כותבת, בטח אתה תוכל לעזור לנו. פרס מפנה אותם לארנון מילצ'ן, אבל גם הוא מאכזב אותם. כשבוע לפני הטקס יוסף מוצא בשבילי כרטיס בדרך לא דרך. ככל שעובר הזמן נדמה שרבים אחרים יישארו בחוץ. כולל ההורים. כולל אריק קנלר. כולל מיכל גריידי, שותפתו של מנדיל להפקה. עננה מעכירה את החגיגה.

מנת חנופה מביכה

ביום ראשון, שבוע בדיוק לפני הטקס, אנחנו נוסעים לקצה השני של העיר לארוחת בוקר בחברת משפחת פון דונרשמארק. ההזמנה הרשמית כוללת הבטחה לתעסוקת הילדים. בכל ראשון בבוקר מגיע לבית המשפחה הכפיל הגמיש של ג'קי צ'אן, ומכבד את שלושת הילדים הצהבהבים של פלוריאן בשיעור קראטה. הבכורה והבן שלנו מיד מצטרפים, ואחרי חמש דקות הם מלווים את האגרופים שלהם בנהימות בטן אסרטיביות. בינתיים אנחנו מקבלים מפלוריאן ומאשתו כריסטיאנה תיאור מפורט של מה זה אומר לעשות סרט שכל העולם אוהב, לעבור להוליווד, לסחוב את עול ההבטחה על הכתפיים (המאוד-מאוד רחבות של פלוריאן, האיש 2.20 מטרים), ואז לביים את "התייר" עם אנג'לינה ג'ולי ועם ג'וני דפ, ולחטוף.

המקרה של פלוריאן הוא מרתק במיוחד, מפני ש"חיים של אחרים" היה כל-כך אהוב ומוערך, שאף אחד (כמעט) לא יזכור לו את התייר. ובאמת הוא כבר עמוק בדבר הבא. אבל לא כולם בני מזל כמוהו. כבר בנסיעה הראשונה שלנו ללוס אנג'לס, בשנת 2001, עם הסרט הראשון של יוסף, נתקלנו בנרטיב דומה, אבל שונה, של בימאים אירופים שגרפו הצלחה בארצות המוצא שלהם, דילגו להוליווד, נפלו למלכודת הדבש והתרסקו. במאי כזה סיפר לנו איך זה מרגיש להיתקע עם משכנתה ענקית, ועם קולגות צוננים שנמנעים מליצור איתו קשר עין אקראי, ורק מפני שהסרט שלו לא דפק קופה כמצופה.

כבר אז למדנו שיש פער בין פטפוטיה הפתייניים של העיר ובין המציאות. הפגישות כאן לא פעם ארוזות במנת חנופה מביכה כמעט. תפאורת העושר האין-סופי רק מגבירה את היומרה. ומדברים. ומדברים. וכל-כך הרבה פעמים כלום לא יוצא מזה. מילים פורחות באוויר. או שמגלים שהאיש או האישה שבילית איתם שעה בפריסת הפנטזיות הכמוסות שלך היו בשיאם לפני שלושים שנה, ובעצם עכשיו הם סוחרים במטבע שיצא מהמחזור רק כדי לחיות שוב ושוב מחדש את אותם רגעי תהילה בודדים שהיו להם, כשאנשים באמת חיזרו לפתחם.

אבל מאז אותה נסיעת בתולין שנינו הספקנו להתבגר. אני הספקתי ללמוד שהשמלה שלי על השטיח האדום מעניינת רק את אימא שלי ואת חמותי, ויוסף הספיק ללמוד שבין ההבטחה הגלומה בעיר הזו ובין המציאות יש הרבה עבודה קשה. זה נכון שכולם כאן מחפשים את הכישרון הבא, אבל אין קיצורי דרך. מצד אחד, כל התסריטים האמריקאיים האלה שנוחתים בדירה המושכרת שלנו מריחים מפוטנציאל. מצד שני, זה לא שבאמת אפשר לסמוך על זה שמישהו אחר יזיע בכתיבה והבמאי יקצור ברינה. עמוק בלב יוסף מבין שאם יגיע היום והוא יביים סרט אמריקאי הוא עדיין יצטרך למצוא בתוכו את עצמו. וזו כבר משימה הרבה פחות פשוטה.

אבל בינתיים, כשמירוץ הפגישות היומי נגמר, מגיע חלקו של קמפיין האוסקר, אפילו שההצבעה הסתיימה. הקרנה פה, מסיבה שם, דינר באמצע. שלושה ימים לפני הטקס אנחנו מוזמנים לארוחת ערב שמארח ארתור כהן, המפיק היהודי-שוויצרי, הנחשב לאחד ממושכי החוטים המתוחכמים בתעשייה. יותר מארבעים איש מסביב לשולחן, לכבודם של וויליאם הארט וליב אולמן. כהן עושה סבב שבו הוא מציג את כל הנוכחים, אני בינתיים מנגנת לי בראש את הפסקול האהוב של "החברים של אלכס". לא רק הנעורים של הארט כבר מאחוריו.

ארוחת בוקר בנוסח איראני

סוף השבוע שלפני הטקס גדוש אירועים לכבוד הסרט הזר. ביום חמישי, רגע לפני שהבלגן מתחיל, אחד המפיצים מתקשר ליוסף ומודיע לו שאסגר פרהאדי, הבמאי האיראני, לא יוכל ללחוץ את ידו בפומבי. זה פשוט לא ייראה טוב במגרש הביתי שלו. יוסף נתקף הרהורים על חירויות מובנות מאליהן. בבוקר שישי, כשהבמאים הזרים מתכנסים לצילום המסורתי, פרהאדי נעדר. "הוא לא מרגיש טוב", יוצאת גרסה רשמית.

בליל שבת הוא דווקא כן הגיע. אולי מפני שהקוקטייל של הסרט הזר הוא אירוע סגור לתקשורת. ובכן, לא לכולה. ליאור אשכנזי מספר לי שכמה דקות קודם הם עישנו עם חברי המשלחת האיראנית בחוץ. אני מיד מבררת אם גם אשתו של פרהאדי הייתה שם, והוא אומר כן, ומצביע על אישה רחבת ממדים עטויה צעיף. שתי כוסות יין ויותר מדי סקרנות גורמות לי לגשת אליה. הרי אין משהו מקרב יותר מגורלן המשותף של מי שנושאות בעול המשפחה בשעה שבני הזוג שלהן קופצים מפסטיבל אחד לאחר.

"את אשתו של אסגר?", אני שואלת. "לא", מחזירה האישה, "אני המפיקה בפועל". היא מפנה אותי לאישה הנכונה. אני ניגשת, מתנצלת שעוד לא צפיתי בסרט, ומוסיפה שאני יודעת שאסור לי לפנות אליה בפומבי, אבל רציתי לומר לה שהלוואי שיום אחד ניפגש בנסיבות אחרות. היא מתבוננת בי מעט מבועתת, עם חיוך קפוא עד חשדני על השפתיים.

למחרת, במלון שאליו עברנו ליממה בודדת כדי לחסוך לנו צעדות שבת מוגזמות, אנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר, ובשולחן הסמוך אנחנו רואים את פרהאדי. "אתה רוצה להצטרף אלינו"?, יוסף מציע. ופרהאדי לוקח את הצלחת שלו ועובר לשבת איתנו. רסיס דק של נורמליות. אני מחטטת בחיי המשפחה שלו. יש לו שתי בנות, אחת מהן משחקת ב"פרידה", השנייה בת שנתיים וחצי. בירור נוסף מעלה שהיא גדולה בחודש בדיוק מהבת שלנו. "גם היא משוגעת כמו שלנו?", אני ממשיכה, והוא מאשר. חצי שעה אחר כך אשתו והבנות מגיעות. הוא מצטרף אליהן. בתו הקטנה מתחילה עם הבלגנים, והוא שולח אלינו מבט מחויך מעל הראש שלה. לא בטוח שהורות לבני שנתיים היא גשר מוצק מספיק לבניית אחווה, אבל באותו בוקר היא הבזיקה אופטימיות דקיקה.

בצהרי יום ראשון, אחרי שיוסף כבר השתחל לטוקסידו המחויך שארגן לו אלבר אלבז, ואני לגמתי שלוק אחרון מהקפה ומרחתי שפתון, יצאנו ללימוזינה שחיכתה בחוץ. בראבא ומנדיל מצד אחד, אשכנזי ומאיה אמסלם, זוגתו הטריה ואחת השותפות ב-Westend, חברת המכירות של הסרט, בצד השני. איכשהו כולם די רגועים. אולי בראבא קצת פחות.

בפתח השטיח האדום העולם מתחלק לשניים. בצדו הדרומי של השטיח, קרוב למיקרופונים ולמצלמות, צועדים הטאלנטים, אלה שמעניינים את התקשורת. בצד הצפוני, מעבר לשורת חבלים, פוסעים שאר המוזמנים. בפעם הקודמת, מפני ששאלתי שמלה, הרגשתי חובה לדאוג שלפחות תמונה אחת תתעד את הקרדיט שהגיע למעצבות. הפעם שמחתי שחמותי קנתה לי את מה שלבשתי ויכולתי לסגת לעמדת המתבוננת, בלי רגשות אשמה ובלי להיכנס להיפר ונטילציה כתוצאה מהחזקה ממושכת מדי של הבטן בפנים.

ריח חזק של פגאניות

היה מעניין להסתכל על כל זה מבחוץ. אנשים במיטב מחלצותיהם. ולא קשה לדמיין את כולם עומדים מול המראה בחנות ומחייכים בסיפוק. וזה גם די ברור איך כולם קמו בבוקר, שמו פודרה, צבעו ריסים, ודמיינו לעצמם איך מישהו שואל אותם: "אז את מי אתם לובשים?". ובאמת כולנו במיטבנו. הכי לבושים, הכי מרוטים, הכי מגוהצים והכי רזים ממה שהיינו שנים. ולרגע אנחנו מרגישים מאוד יפים.

אבל אז אנחנו נוחתים על השטיח האדום, משכנם של האלים. מילה ג'ובוביץ', בשמלת קשקשים מרשרשת ועם סט שפתיים אדומות ומושלמות, מאיידת באחת את כל המאמץ שלנו. מאירה אותו במלוא גיחוכו. נכון, הגענו לאולימפוס, אבל אנחנו רק בני אדם. וזה היה יכול להיות מאוד מתסכל, לולא היה ברור שהאלים, ללא רבב כמות שהם, הם בעצם די משעממים. עם עצמות הלחיים המחוטבות שלהם, והרגליים שלא נגמרות, הם כלום בלעדינו; אנחנו שמתבוננים בהם בערגה, שגורמים להם להיראות כל-כך טוב ליד כל המגרעות האנושיות שלנו; אנחנו, שכותבים להם את התסריטים (או את הראיונות בעיתון).

שורת פסלים מוזהבים בדמותו הידועה של האוסקר מלווה את הצועדים לתוך שבלול המדרגות הפנימי, מאששת את התחושה שריח חזק של פגאניות נמצא באוויר. הנה קנת בראנה והפמליה שלו. את "הנרי החמישי" ראיתי ארבע פעמים בקולנוע. הנה מישל וויליאמס, קטנה כל-כך. הנה שון יאנג. מה באמת היא עושה עכשיו. חוץ מפילטיס כמובן. הכרוז מעודד את האנשים לתפוס את מקומותיהם באולם. יוסף ואני נפרדים, ואני מטפסת ליציע הגבוה מכולם. מדרון תלול של מושבים ברקיע.

בכיסא משמאלי יושבת אחת השותפות בהפקה האיראנית. בת 27. גרושה. גרה בטהרן. "אז פה נעשה שלום?", אני שואלת. והיא בינתיים מספרת כמה מנג'ס זה להסתובב בפומבי עם המטפחת על הראש. מימיני יושב אבא של אחד הבמאים המועמדים לפרס הסרט התיעודי הקצר. שמח פה ביציע השלישי. מלא בבני משפחה עליזים שמריעים בקולניות ליקיריהם. אף אחד מאיתנו לא הגיע לפה בזכות עצמו, אבל כולנו גרים מספיק קרוב לכישרון כדי לרכוב עליו עד לאולם שפעם קראו לו קודאק.

האור כבה, הכרוז מצווה למחוא כפיים. בילי קריסטל נכנס. מסביבי כולם מתקתקים באייפונים. משתפים את מי שבחוץ בחוויה. אני שולחת לעצמי מייל עם ראשי פרקים לכתבה. מעיון בתוכנייה אני מבינה שהשנה הסרט הזר יוכרז די סמוך לתחילת הטקס. זה טוב, כי המתח יחלוף. זה רע, מאותה סיבה. האיראנית שלצדי יושבת על קצה הכיסא. הדיבור בעיר די ניבא את הזכייה. בשש וחמישה שעון מקומי עולה פרהאדי לקבל את הפרס. מזל טוב, אני מברכת אותה, וממהרת לשלוח ליוסף אס-אם-אס: "אתה בסדר?". "בטח", הוא עונה. "יכולה לרדת?". בפרסומת הבאה אני מתגנבת החוצה. כעבור שתי דקות שנינו עם שמפניה מצוינת ביד. איתנו כל השותפים לעשייה. דויד ניגש ליוסף ומחבק אותו. "אתה יודע שאנחנו בני מזל?", הוא אומר. ויוסף מיד מאשר. הוא באמת לא מאוכזב, אני נרגעת. מזל, כי מחר יום חדש.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988