זילות החירות

המשטרה ביקשה להאריך את מעצר החשודים בקריסת הבמה, משיקולים זרים

בשבוע שעבר אירעה תאונה קשה בהר הרצל שעלתה בחייה של קצינת צה"ל, סגן הילה בצלאלי ז"ל. טרגדיה קשה. מיד לאחר התאונה החלה המשטרה לחקור - חקירה מתבקשת וחשובה לכל הדעות. אלא שהמשטרה לא הסתפקה בניהול חקירה מאומצת, ובחרה לעצור ואף לבקש את הארכת המעצר של החשודים בפרשה.

בבחינת מהלכיה של המשטרה בעניין זה יש כדי לשפוך מעט אור על קלות אצבע המשטרה על הדק נשק המעצר, ועל העדפה של שיקולים ענייניים בחלקם וזרים בחלקם על זכויות היסוד של החשודים.

המקרה הנדון הוא מקרה נוח לבחינה, שהרי אין מחלוקת כי החשודים הם אנשים מן היישוב, "נורמטיביים", אם נאמץ את הטרמינולוגיה הנקוטה באולמות המעצרים, אשר הפכו בן-רגע לחשודים, בשל רשלנותם לכאורה (אשר, נזכיר, יש להניח את חפותם ממנה בשלב זה). גם שיתוף-הפעולה של הנחקרים עם המשטרה מקל על השימוש במקרה הנדון כנייר לקמוס לבחינת "חומציות" ההטיה של מדיניות המשטרה.

תשתית ראייתית מתאימה ועילת מעצר

ובטרם נציץ בעובדות, נזכיר לקורא שאינו משפטן, כי הדין קובע שמעצר אינו עונש וכי שלילת חירותו של אדם בטרם הורשע מחייבת גיבוש של תשתית ראייתית מתאימה ושל עילת מעצר (כגון מסוכנות הנשקפת מן החשוד, חשד לשיבוש הליכי החקירה, חשש לבריחה מאימת הדין וכדומה).

בחינה קצרה של טיעוני נציגי המשטרה בפני השופטים בתיק הנדון חושפת הלך-רוח אופייני להם, לפחות בפעמים שבהן נוחת על שולחנם תיק בעל פרופיל תקשורתי גבוה. חמור מכך, בחינה זו מגלה את הקלות הרבה שבה בוחרים נציגי המשטרה, בבקשות המעצר שהם מגישים, להלך קרוב מדי לקו המבחין בין אמת לשקר (ויש מי שיאמר אף לחצותו), ולרוב אין איש בא איתם חשבון על מהלכים פסולים אלה.

טיעון מן הסוג ה"תקשורתי" היה זה שנטען בפני בית המשפט השלום בירושלים בדיוני המעצר ביום חמישי וביום שישי שעבר, כי מדובר ב"אירוע לאומי שמהווה סמל לאומי שנפגע".

בחרתי לכתוב רשימתי זו לאחר שנתקלתי באזכור הטיעון האמור בכלי התקשורת, ומשוכנע הייתי כי מדובר בטיעון שהוצג לעיתונאים כדי ללכוד את תשומת-ליבם (וגם על כך התרעמתי).

משבחנתי את הפרוטוקולים של הדיונים נדהמתי לראות כי נציגי המשטרה ההינו להעלותו (לפחות פעמיים) בבית המשפט. אציין כי לטעמי אין הטיעון האמור ראוי אפילו כטיעון לעונש לאחר הרשעה (שהרי מדובר בעבירת רשלנות, ואין מחלוקת על כך שאיש לא התכוון לפגוע בשום סמל לאומי). אך מכל מקום, אין מחלוקת כי מי שבוחר להעלותו כטיעון להארכת מעצר, חושף מערך פסול של שיקולים זרים ופסולים העומדים ביסוד בקשתו.

מעצר לימים מספר חייב לשרת את החקירה ולא את האינטרס התקשורתי של המשטרה, ובנסיבות העניין והעבירה האמורים אין הבדל, לעניין השיקולים הלגיטימיים להארכת מעצר החשודים, בין במה שהוצבה בהר הרצל לבין כל במה אחרת. לכן, טוב עשה השופט לי-רן שציין בהחלטתו, בעדינות רבה, כי נדמה שהטיעון האמור לא נועד לאוזניו של בית המשפט.

אבל בכך לא די. בין אם בשל להיטותה לשרת את המהלך התקשורתי (כפי שחשפה בטיעון שאוזכר), בין אם מתוך רצון להמשיך ולהחזיק את נחקריה במעצר כדי לשבור את רוחם, בין אם מתוך להיטות יתר כללית, ובין אם מתוך הרגל פסול, העלתה המשטרה טיעונים נוספים מן הסוג "המתהלך" באזור הדמדומים שבין האמת למה שאינו אמת.

כך טענה המשטרה, מן השפה ולחוץ, כי בכוונתה להאשים את החשודים אף בעבירות של קבלת דבר במירמה ובזיוף, וזאת בלי שהיה בידיה להצביע על מסמך שקיים חשד לגבי זיופו.

טענות אלה פורטו בבקשות המעצר לגבי כמעט כל החשודים ונזנחו ביחס לאחד מהם, לאחר שבא-כוחו הקשה על נציג המשטרה (ויודגש כי אלמלא נשאל נציג המשטרה בעניין זה, נשארת הייתה בפני השופטת הבקשה המקורית ובה החשד בשתי העבירות הנוספות).

עם זאת, ובמקביל, נותרו חשדות עלומים אלה בעינם (גם לאחר זניחתם ביחס לאחד החשודים), וזאת ביחס לחשודים האחרים, ועל יסודם אף הוגש ערר לבית המשפט המחוזי (בלי שצוינה זניחתם ביחס לחשוד אחד).

עוד טענה המשטרה, כלאחר יד, למסוכנות הנשקפת מן העצורים (כי ייתכן שהם התרשלו, בעבר, לכאורה, בפרויקטים אחרים - טענה שאין לה מקום בשלב זה, שהרי אין מניעה לשחרר את העצורים תוך קביעה כי אל להם להמשיך ולהקים במות בתקופת החקירה), לחשש לבריחה מאימת הדין (בלי שנטען אפילו שיש רמז ראיה לעניין זה) ולחשש משיבוש החקירה.

טיעון מעורר תמיהה וכעס

נתעכב עוד מעט על הטיעון האחרון - שיבוש חקירה - שהוא טיעון חשוב. אלא שבענייננו לא התיימרו כלל נציגי המשטרה לטעון כי בידם בדל ראיה על מהלכים שנקט איזה מן החשודים לשיבוש החקירה. כל שנטען היה כי בשל העובדה שבין החשודים קשרים עסקיים ענפים ובשל העובדה שהתעוררו סתירות בין גרסאותיהם, קיים חשש אינהרנטי לשיבוש החקירה (ונזכיר, להבדיל מעבריינים מנוסים, החשודים, שהם אנשים מן היישוב, שיתפו פעולה עם החקירה, ויתרו על זכות השתיקה ומסרו את גירסאותיהם).

הטיעון מעורר תמיהה וכעס. שהרי אם היו הנחקרים שותקים, נטען היה נגדם כי חוסר שיתוף-הפעולה מצדיק מעצר. לו היו גירסאותיהם חופפות, נטען היה כי תיאמו גירסאות ביניהם. למעשה, ניסחה המשטרה טיעון גנרי של חשש לשיבוש החקירה אשר מאפשר שלילת חירותו של כל חשוד.

הייתי רוצה להאמין שקציני משטרת ישראל החותמים על בקשות הארכת מעצר והמשמשים כנציגי החוק והמדינה, יקפידו על קלה כעל חמורה. רוצה הייתי לקוות כי יבינו את האמון הרב שרוחשים להם בתי המשפט, וכי לא יכשילו אותם בפירוט טיעונים גנריים במקרה הטוב וקלושים (בלשון עדינה) במקרה הרע.

אולם נדמה לי כי לפחות עד שיידרשו מנסחי הבקשות הפסולות האלה ליתן את הדין על מנהגיהם הפסולים, אין בסיס לאמונה ולתקווה מן הסוג האמור.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין מ. פירון.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988