הממזר האחרון

הם היו יהודים שנמלטו מגרמניה, התגייסו לצבא הבריטי ויצאו למשימות בעורף האויב ■ נשמע כמו סרט של טרנטינו? קבלו את הדבר האמיתי: "יחידה X" ■ לכבוד יום השנה לניצחון במלחמת העולם השנייה, מספר אחרון הלוחמים קולין אנסון על היהודים שעשו לחיילים של היטלר בית-ספר

אחת הסצנות החשובות בסרט "ממזרים חסרי כבוד" קורה דבר מופלא: כאשר כוח של הוורמאכט נופל ביער לידיהם של "הממזרים" עורך מפקד יחידת היהודים-אמריקאים, אלדו ריין, היכרות בין החייל היחיד שנותר מהכוח הגרמני לבין טוראי ווילהלם וויקי, יליד אוסטריה שברח עם משפחתו לאמריקה עם עליית הנאצים. נהוג לחשוב שטוראי וויקי הוא דמות שולית בסרט, אבל בנקודה מסוימת, כמעט בלתי ניתנת להבחנה, הוא עצמו מייצג באופן המרגש ביותר את הנקמה היהודית.

זה קורה כשאלדו ריין, המפקד, מבקש מסמל וויקי לתרגם את דבריו לחייל הגרמני: "כשאתה תפשוט את מדיך, אף אחד לא ידע שהיית נאצי. והדבר הזה לא כל-כך מוצא חן בעינינו, אז אנחנו נשאיר עליך איזה סימן קטן שיזכיר לכולם מי אתה". רגע לפני שאלדו חורט על מצחו של החייל הנאצי צלב קרס, מופיע "אות קין" אחר, על בגדיו של טוראי וויקי - עלה צהוב, שדומה באופן מחשיד למגן דוד, נידף ברוח ונעצר על זרועו השמאלית. וויקי, הדמות שמעט זוכרים מהסרט, מייצג בשניות הספורות האלה את ששת מיליון הנרצחים.

הסרט הזה הוא כמובן יצירה בדיונית מופרכת, אבל מתברר שלוחמים כמו סמל וויקי, יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה וגויסו לכוחות הברית כדי לבצע משימות מודיעין וריגול בעורף האויב, דווקא היו קיימים במציאות - מינוס קרקוף הראשים, כמובן. מדובר ב"יחידה X" מהכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי.

מתוך 88 לוחמי היחידה, כמעט כולם כבר אינם בחיים כיום. חלקם נהרגו במלחמה, אחרים אחריה. קולין אנסון בן ה-90 הוא כנראה האחרון שחי כדי לדבר ולהיזכר באותו סיפור עלום על חבורת לוחמי קומנדו צעירים, שביקשו לבוא חשבון עם הצורר הנאצי. זהו סיפורו.

הפעולות של יחידה X
 הפעולות של יחידה X

אנסון נולד בברלין בשנת 1922 בשם קורט אשר. "כשהייתי בן 4 עברה משפחתי להמבורג", הוא מספר. "הייתה לי ילדות מאושרת, אבל ב-1929 העסק של אבי התמוטט, וארבע שנים מאוחר יותר הנאצים עלו לשלטון. החיים נעשו מורכבים והתחלנו להרגיש את זה. אבי הזהיר אותי שלא להיתקל בהם. הוא הפך למדוכדך. הוא היה פטריוט גרמני, שנלחם למענה במלחמת העולם הראשונה, ופתאום, בגלל מוצאו היהודי, הוא נדרש להגר מממולדתו כדי להציל את חייו. הוא אמר שהוא נולד כגרמני, חי כגרמני, ואם יצטרך גם ימות כגרמני. וזה גם מה שהיה. הוא מת בדכאו ב-1937".

אנסון עצמו לא התכוון למות כגרמני: "הציעו לי לעזוב. ניתנה לי ויזה, במסגרת מה שהוגדר כ'הגירה תרבותית', בתנאי שרק אעבור בבריטניה ומשם אמשיך לארצות הברית. אבל אז החלה המלחמה והכול השתנה".

החיילים הגרמנים של צ'רצ'יל

השינוי לא בא ברגע. בתחילה בריטניה חששה לגייס לכוחותיה אנשים שאך לא מזמן היו אזרחיה של מדינת אויב, גם אם היו יהודים: "בהתחלה הרשו לנו להצטרף לצבא, אבל עדיין חששו מפעולות חבלה וממרגלים. כך שכאשר גויסתי, ב-1940, יכולתי להצטרף רק ליחידה שנועדה לכוחות זרים כמונו, הפליטים. ב-1942 יכולנו לעבור לכל יחידה אחרת - חיל האוויר, חיל הים, ובמקרה שלי יחידה מספר 3 של כוחות הקומנדו10 (IA) ".

יחידה זו הורכבה מגרמנים ומאוסטרים, מתוך מטרה להיעזר בהיכרותם את התרבות הגרמנית ובידיעתם את השפה הגרמנית לפעולות בעורף האויב. מתוך עשרת אלפים פליטים מגרמניה נבחרו 88 האמיצים והפיקחים ביותר. לפי הערכת ההיסטוריונית הבריטית ד"ר הלן פריי, שחקרה את הנושא, כ-85% מהם היו יהודים או חצי יהודים (אחד מספריה הוא ביוגרפיה על אנסון שנקראת "תלמיד גרמני, לוחם קומנדו בריטי").

לוחמי היחידה הגיעו לשירות כאשר קרובים וחברים שלהם כלואים במחנות ריכוז בגרמניה, אבל אנסון מתעקש שהמוטיבציה להילחם לא הייתה נקמה, לפחות לא מצדו: "זה נכון שהיו שם אנשים שרצו לנקום, אבל היו גם כאלה שרצונם היה להילחם על עקרונות של התנגדות לברבריות הנאצית".

את השם יחידה X קיבלו הלוחמים מווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה דאז, שאהב מאוד את "החיילים הגרמנים" שלו. החשאיות כללה גם את עניין הזהות: עם גיוסם ידעו לוחמי היחידה וקציניה שמרחפת מעליהם סכנה גדולה במיוחד, לא רק בגלל אימי המלחמה והמשימות המסוכנות שנדרשו לבצע; לפי "פקודת הקומנדו" שהוציא היטלר, נדרשו חייליו להוציא להורג באופן מיידי כל "גנגסטר חבלן" שנתפס, כפי שהוא כינה אותם. מובן שבמקרה הזה, המוצא היהודי וגם הגרמני הגדילו את הסיכון עוד יותר. לא לחינם הם כונו the suicide soldiers. ואכן, חיילי היחידה שילמו מחיר כבד. מתוך 88 לוחמים, 21 נהרגו בעת מילוי תפקידם ועוד 22 נפצעו, חלקם אף כמה פעמים - שיעור אבידות מהגבוהים בקרב יחידות הצבא הבריטי במלחמה.

כדי להקטין את הסכנה במקרה שייתפסו, צוין בתעודות של אנשי יחידה X כי הם משתייכים לכנסייה האנגליקנית, אף שכמובן לא היו כאלה, והם גם שינו את שמותיהם. האילוץ הזה היה אולי הסימן הברור ביותר לנקודת המפנה בחייהם - הם החליפו מולדת אחת באחרת, ורובם המכריע נשארו עד יומם האחרון עם השמות הבריטיים שאימצו. כך אלפרד סמסון מהמבורג, נצר למשפחת בנקאים יהודית עשירה, שינה שמו לפרסי שלי, כשמו של המשורר האנגלי בן המאה ה-19; ארנסט פרייטג, יליד ברלין, בחר בשמו של המתאגרף הוולשי טומי פאר; וקורט אשר הפך לסרג'נט (סמל) קולין אנסון.

"השמות הישנים לא נעלמו לגמרי", מספר אנסון. "לכל אחד מאיתנו היה חבר אנגלי שהוא סמך עליו, ואליו היה מגיע הדואר שמיועד לשמנו הישן. כך הזהות הזו לא נעלמה, ועם אחותי, שחיה בארצות הברית, התכתבתי במהלך המלחמה. זה היה מהלך נבון".

הפלישה הסודית לאיטליה

לפני שנשלחו למשימות, הם עברו אימונים מפרכים בהרי סקוטלנד: "אימונים אלה לא נועדו רק שנהיה בכושר קרבי טוב, אלא גם כדי לנפות את אלה שלבם לא היה לגמרי שלם עם המטרה". לאחר מכן עבר המיקוד להרצאות בנושא מודיעין, אבל האימונים הפיזיים נותרו מפרכים. "היינו רצים חמישה מיילים לפני ארוחת הבוקר, וההמשך כלל גם טיפוס על צוקים ועל הרים, קרבות עם ובלי נשק וסנפלינג. האימונים היו רק בנשק חי".

במשימותיהם פעלו הלוחמים בצוותים קטנים לפני המערכות הגדולות, ומשאלה החלו, הם צוותו לכוחות אחרים במטרה לסייע ולאסוף מודיעין. חלק ניכר היה סביב הנחיתה בנורמנדי, אבל אנסון מצא עצמו דווקא בפלישה המוקדמת יותר בכמה חודשים, לאיטליה.

"היינו קבוצה קטנה של לוחמים שצוותה ליחידה גדולה יותר, שפיקד עליה קצין יהודי מעולה בשם אפרים", הוא נזכר. "נחתנו על החוף בלי שנתקלנו בהתנגדות אפקטיבית, בזכות תרגילי הטעיה שקדמו לפעולה, ושכונו 'מבצע קציצה', שלפיהם כוחות בעלות הברית ינחתו ביוון או בסרדיניה".

ההטעיה בוצעה באמצעות השלכת גופת קבצן על-ידי הביון הבריטי בחופי ספרד, כשעליו מסמכים של תוכניות מלחמה כביכול בעלות הסיווג "סודי ביותר" מתוך כוונה ש"ייפלו" לידי הצבא הגרמני. ההונאה הצליחה וסייעה לבעלות הברית, בשל הזזת כוחות הוורמאכט מסיציליה למקומות שלכאורה בהם אמורה להתבצע התקיפה. שם המבצע נבע מדמיון ההונאה לקציצה, שאותה "האכילו" בעלות הברית את המודיעין הגרמני.

בהתאם להטעיה, אנסון מספר כי "בשבוע הראשון לאחר הנחיתה בסיציליה לא ראיתי יותר מדי גרמנים, חוץ מחיל האוויר שלהם, הלופטוואפה. הכוח שאליו צוותנו חולק לשלוש קבוצות. אחת חדרה לתוך היבשת ושתי האחרות התקדמו לאורך החופים. ליד העיר קטניה המצב השתנה כשנתקלנו בהתנגדות על גשר.

"עלינו על ספינת תקיפה כדי להגיע מהעורף של הגרמנים, אבל מטוסי השטוקה של האויב זיהו אותנו, תקפו, ונפצעתי בראשי. במהלך הקרב לא ממש שמתי לב לכך, וכששככה האש סייעתי בטיפול בפצועים. בשלב מאוחר יותר שאלתי את החובש אם נשארה תחבושת עבורי, כי נראה שנחתכתי בראשי. כשהחובש הסתכל על ראשי במבט מאוד רציני, הבנתי שזו פגיעה קשה. כל הלילה נעתי בין חיים ומוות, אבל בסוף החלמתי".

שנים רבות לאחר מכן הזדמן לאנסון מפגש יוצא דופן: "נסעתי עם אשתי ברכבת באוסטריה. מולנו ישבו סב ובנו, וכך יצא שהחלה שיחה על המלחמה. במהלכה התברר כי יושב מולי טייס השטוקה הגרמני שהפציץ את הכוחות שלי, וככל הנראה גם פצע אותי. הוא היה מאוד מובך".

מכך שרק פצע אותך ולא הצליח להרוג אותך?

איש הקומנדו הקשיש צוחק: "לא, לא מזה. הוא לא אשם. הוא עשה את חובתו. ניסיתי לעזור לו שלא יחוש כל-כך מובך מהעניין".

"תרבותי, יחסית לגנגסטר"

לאחר שהבריא בבתי חולים בטריפולי ובקהיר, אנסון שב לפעילות, הפעם ביוגוסלביה. "המטרה שלנו הייתה לעשות כמה שיותר רעש כדי ליצור הסחת דעת של הגרמנים ממטרתם לצוד את מנהיג הפרטיזנים שם, יוסיף ברוז טיטו. ריתקנו כמה זמן שיכולנו את דיביזיית הפנצרים של האס.אס, כשאנו מקווים שפעולתנו סייעה לו להצליח להימלט".

ככל שהתקדמה המלחמה, מצא עצמו אנסון יותר ויותר בסיטואציה שהוא חוקר שבויים גרמנים.

והם לא שאלו מנין הגרמנית הטובה שלך?

"הם בהחלט שאלו, אבל תמיד הייתי מבהיר להם שאני פה לשאול את השאלות והם כדי לענות. לא רציתי להיות מזוהה כגרמני. זה לא היה חכם. יותר מאוחר הם אולי הבינו שאני גרמני שנלחם עבור הבריטים, אז אמרתי שמשפחתי עזבה את גרמניה לזמן מה. את עניין המוצא היהודי הם לא ידעו".

בינתיים, שאר חברי יחידה X היו פעילים באופן אינטנסיבי לקראת הנחיתה בנורמנדי. כך, כמה שבועות לפני הנחיתה שררה במפקדת בעלות הברית פאניקה בשל מידע שלפיו הגרמנים הטמינו מוקשים מתוחכמים על חופי צרפת. לוחמי היחידה נשלחו ושבו עם המידע המרגיע שאין מוקשים מסוג חדש על החופים, אבל עדיין נדרשו לשוב לשטח האויב כמה פעמים עד שנרגעו מפקדי הצבא.

הגיחה האחרונה זימנה מפגש יוצא דופן בין פליט יהודי לשעבר לגנרל בולט בצבא הנאצי. ג'ורג' ליין, אחד מלוחמי היחידה, נתפס, וכשכבר היה בטוח שיירו בו, הוא מצא את עצמו מובא לשיחה על כוס תה עם אחד מבכירי מפקדי הכוחות הגרמנים בחזית, ארווין רומל (שנצרב בזיכרון הישראלי בעיקר כמי שכמעט הצליח להגיע לפלסטינה ונעצר בקרב אל-אלמיין), שהיה סקרן לפגוש באופן אישי "גנגסטר" מהקומנדו.

במהלך השיחה הידידותית הביע רומל את צערו על כך שגרמניה ובריטניה הן יריבות ולא שותפות במלחמה נגד ברית המועצות. בסופה הוא אמר לליין בחיוך: "יחסית לגנגסטר אתה דווקא די תרבותי", והורה להעבירו למחנה שבויים. בהמשך ליין נמלט משם, ולאחר המלחמה התחתן עם אחת מבנות משפחת רוטשילד. לפני שנתיים הוא הלך לעולמו.

ייתכן שסופו של ליין היה שונה לו היו מגלים שהוא יהודי מבודפשט (ואולי לא. אחרי הכול, לרומל היו קודים מוסריים שונים מהמקובל בצבאו של היטלר). "הוא היה פשוט מצוין במה שעשה, cool בהתנהלות שלו, וידע להתמודד גם עם החשדות לגבי מוצאו", מספר אנסון. "בפגישה עם רומל, אחד הגנרלים הגרמנים העיר על האקצנט שלו באנגלית, וג'ורג' העמיד פנים ואמר שזה מפני שהוא וולשי. הגנרלים הגרמנים השתכנעו".

"אין לי מושג איך מקרקפים"

סוף המלחמה החזיר את אנסון לגרמניה. הוא הוצב שם במסגרת כוחות הכיבוש הבריטיים שפיקחו על תהליך הדה-נאציפיקציה. הוא איתר את אמו, ששרדה את המלחמה ועתה התמודד עם בני עמו לשעבר: "זו הייתה הרגשה מוזרה. רציתי לחזור הביתה, והבית שלי עכשיו היה בריטניה. זה רק הראה כמה השתניתי בשנים של המלחמה".

על גרמניה של היום לאנסון יש דעה אחרת, חיובית בהרבה: "הייתי שם באחד החגים האחרונים. הייתה לי הרגשה שהדור הזה שונה מהדור שגדלתי איתו. מאז המלחמה גדל שם דור שמייצג מדינה דמוקרטית ליברלית, שרואה באופן מאוד שלילי את מה שהייתה גרמניה של אז".

לאחר שהשתחרר עבר אנסון בין כמה עבודות, אבל ה"עיסוק" העיקרי שלו נותר, כך נדמה, זהותו כלוחם קומנדו לשעבר: "זו הייתה תקופה מאוד חשובה בחיי. כפליט בארץ זרה אתה מרגיש צורך להתנצל שאתה שם. אבל מרגע שהפכתי לחייל בצבא הבריטי, הרגשתי ששילמתי מעט כדי להיות שם, וכיום אני שמח מאוד בקהילה הבריטית שלנו".

על הסרט "ממזרים חסרי כבוד" לאנסון אין הרבה מילים טובות. למעשה, אין בכלל: "לא צפיתי בו, אבל ממה ששמעתי, המציאו שם יחידה של יהודים נקמנים שמחפשים להרוג. מאוד לא אהבתי את זה".

זה לא מייצג את מה שהיחידה שלך עשתה.

"לחלוטין לא. אני אפילו לא ידעתי איך מקרקפים מישהו".

היסטוריה חלופית | היהודים שלחמו בשואה והמיתוס הציוני

למה בעצם לא שמענו בישראל על יחידה X? ומדוע, עד צאת הסרט "התנגדות", בכיכובו של דניאל קרייג, לא הכרנו את סיפור הגבורה של האחים היהודים ביילסקי, שהנהיגו בבלרוסיה כוח פרטיזנים? אולי כי עלילות אלה לא הסתדרו היטב עם הסיפור הציוני. הלוחמים הגיבורים בשני המקרים לא מצאו את הפתרון לשואה ב"תקומה", כלומר בעלייה לארץ ישראל: טוביה ביילסקי עבר פה לרגע אחרי המלחמה והמשיך לארצות הברית, אנסון מעולם לא חשב על ישראל כמולדת אפשרית.

ויותר מזה, ביילסקי, אנסון ואחיהם היהודים לנשק לא התאימו לאתוס, שרומם גבורת הלוחם הצבר בניגוד לתדמית שעיצב לגבי היהודים בגלות.

אבל האמת שונה בתכלית. כ-1.5 מיליון יהודים נלחמו בצבאות של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. קרוב לרבע מיליון מהם נהרגו בקרבות, ורבים אחרים, בעיקר מהצבא הפולני ומהצבא האדום, הוצאו להורג לאחר שנשבו. בצבא הסובייטי היו אפילו 150 חיילים יהודים שזכו לעיטור הגבוה ביותר - "גיבור ברית המועצות".

מבין היהודים הלוחמים היו גם גנרלים ואדמירלים, בהם ראוי לציין מהצבא האמריקאי את האדמירל היימן ריקובר, שנחשב ל"אבי הצי הגרעיני", ואת גנרל מוריס רוז, שנחשב לאחד המפקדים המבריקים בצבא ארצות הברית. בצבא האדום בלטו גנרל ויקטור בוריסוביץ' חוסיד, שעליו כתב נתן אלתרמן את השיר "גנרל חסיד" בטור השביעי; וגנרל סמיון קריבושיין, שמהלכיו היו חיוניים לניצחון בקרב קורסק המכריע בחזית המזרח.