הנקראות ביותר

ביצוע לא נורמלי

הביצוע ל"כמעט נורמלי" מצליח לייצר משמעות לצד האסתטיקה

אחת הערכות המלומדות שנתקלתי בהן ברשת כאשר חיפשתי את שיעור חולי הנפש באוכלוסייה, קבעה כי מדובר בלפחות 2%. אם נניח לרגע שזהו השיעור המדויק, הרי שמשהו כמו 20 אנשים שנכחו ב"כמעט נורמלי" באולם רובינא החדש, סובלים ממחלת נפש כלשהי. למה זה חשוב אם מדובר בעשרים, בעשרה או במאה? התשובה היא שהמספר לא חשוב, כמו שחשוב להבין שהוא קיים - בחלל רובינא ובכלל. "כמעט נורמלי" - כמו "רנט", שנתן בעבר פנים צעירים, כואבות ואמיתיות לחולי איידס בניו-יורק של שנות ה-90 - נוגע במחלה שהחברה מעדיפה להדחיק את קיומה, ועל כך יש לברך.

אמנם, בתור מחזמר "כמעט נורמלי" נחשד באופן אוטומטי בהעדפת הבידור על פני המשמעות. אבל כמו במקרה של רנט, גם כאן אפשר להפריך את החשדות. חנן שניר, שעומד מאחורי מסחטת הדמעות האחרונה של הבימה "מלכת היופי של לינאן", לא ביים מחזמר שעושה נעים על הנשמה. להפך, הוא סוחט אותה עד תום ועושה זאת במיומנות. שניר מציג אדפטציה מהוקצעת ברמת ההפקה, להפקת הברודווי המעוטרת של טום קית ובריאן יורקי; אבל לא פחות חשוב - הוא מציג ליהוק מפתיע של שחקנים, שמחזירים לו על הקרדיט העצום שניתן להם בתצוגות סוחפות של שירה ומשחק.

על הצד הנשי הדומיננטי חתומות איילת רובינסון ורונה פרומצ'נקו, שלקחו את הצ'אנס בארבע ידיים ומוציאות את הדמויות שלהן הרחק מאזורי הפלקט, ונותנות להן את העומק המתאפשר במגבלות הז'אנר. רובינסון, שבמחלתה מחוללת את ההתמודדות המשפחתית, מגלמת את דיאנה, אם הסובלת ממניה-דיפרסיה. פרומצ'נקו היא בתה נטלי, שמבלי מודע, חיה את חייה עם צילו של אחיה המת גבריאל, שמת לפני שהיא נולדה, ושאמה לא מצליחה לשחרר.

על הצד הגברי המצוין גם כן חתומים דורון אורן כבעל הנאמן, גלעד שמואלי כחבר של הבת, תומר שרון כפסיכיאטר, והראל סקעת, שמגלם את גבריאל, הבן שמת כשהיה בן שנה, אבל המשיך וגדל לממדי אובססיה במוחה של אמו. מעבר לשירה שלו, שהאיכות שלה אינה מפתיעה כמובן, סקעת מפתיע בנוכחות בימתית ממגנטת לפרקים.

חשמל ומסר חמצמץ

ועדיין, הביצוע הסוחף מלווה גם בתחושה לא מבוטלת של חמצמצות. היא לא מגיעה בשל הצורה אלא בשל המסר של "כמעט נורמלי", שלא צריך לקרוא עמוק בסבטקסט כדי להבין שאת הפסיכיאטריה לסוגיה, יוצריו לא מאוד מחבבים. נדמה כי מבחינת הצמד קית את יורקי מדובר בחבורה שמנסה להפוך אנשים די מגניבים בסך הכול למילת הגנאי "נורמליים", ובדרך היא דוחפת להם כדורים בכל מיני צבעים ומכות חשמל, שעוד קודם שהם מוחקים את המחלה, הם מוחקים את המטופל.

יורקי אמנם מצוטט בתוכניית ההצגה כאומר ש"מטרתנו היא לא להטיל אשמה על הרופאים או הרפואה.

רחוק מזה, מטרתנו הייתה להראות עד כמה המחלה הרסנית". אבל ציטוטים לחוד וביצועים לחוד - יורקי אמנם מציג את מחלת הנפש כהרסנית, אבל את הטיפול בה הוא מציג כהרסני פי כמה. מסר שהבמאי שניר מחדד. מסר שאני, לכל הפחות, לא הייתי חותם עליו.

אבל הנה משהו שאני כן מוכן לחתום עליו, והוא שאם הבימה ישובו בשנה הבאה להשתתף בטקס פרסי התיאטרון, שאותו החרים התיאטרון הלאומי השנה, הרי שיש להם מועמד חזק מאוד בקטגוריית המחזמר.

"כמעט נורמלי" מאת טום קית ובריאן יורקי. בימוי: חנן שניר, תיאטרון הבימה

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות