ינון מגל - עוד קורבן ברוממה

ברשות השידור בירושלים ישנו חולי שגם אלף רפורמות לא יוכלו לתקן, והוא הרוע. התכונה הזו שזורמת בקירותיו של גוף השידור הציבורי היא זו שגורמת לו לפגר ולדשדש, היא שמכלה את כספי האגרה שלנו, והרוע הזה הוא זה שיביא לכך שאף פעם לא תהיה אלטרנטיבה לערוצים המסחריים, שהפכו למדורת השבט שלנו.

קורבנה האחרון של האכזריות הרשות שידורית הזו הוא ינון מגל, מגיש "מבט" ועיתונאי מוכשר ורב-זכויות.

"אני סופג מכתבי נזיפה והזמנות לשימוע בגלל שהעזתי לפרגן לקולגה שעזב ובגלל סוג הנעליים שאיתן באתי לעבודה. אני חוטף הנחתות שונות ומשונות שבהן לא נתקל אף מגיש מקביל של מהדורה מרכזית. במובן הזה אני משתייך לחבורה מכובדת של נפגעי ההנהלה הנוכחית. נמנים עליה טובי האנשים ברשות השידור, מגישים עורכים ובראש ובראשונה - ציבור הצופים והמאזינים", כתב מגל במכתב ההתפטרות שלו.

בתגובה למכתב ההתפטרות הפרטי של מגל למנהליו, שגלש לעיתונות, הוציאה רשות השידור תגובה מרושעת ומעליבה שהופכת את מגל, עובד רשות השידור ששירת את הגוף ללא כל הערה בכ-5 השנים האחרונות, לאדם רודף-בצע ועצלן. אף נופפו שם בחלק משיחה אישית הכוללת התייחסות למידה בה יראה את ילדיו.

הנוסח הזה של התגובות מוכיח עד כמה זה מסוכן, לא פחות, להיות עובד ברשות השידור. כיצד אף פעם לא תחוש שם ביטחון, כיצד עליך לסגל תכונות פוליטיות לפני כישורים מקצועיים, וכשביום שבו לא תהיה בצד הנכון של מנהליך, הם לא רק ירצו לפנות אותך מכיסאך - הם פשוט ירצו לחסל אותך.

כך קרה גם ללינדה בר, דוברת רשות השידור, שהתמוטטה פיזית באחרונה לאחר שנקלעה לסכסוך לשכות בין יושב הראש למנכ"ל רשות השידור. בין לשכתו של יוני בן-מנחם ובין זו של אמיר גילת התנהל בחודשים האחרונים קרב דוברותי, שמשקף גם התרחשויות פנימיות. קרב שלא ממש עסק בטובת הרשות, אלא בעיקר באיכות התמונות של שני המנהלים, באורך הציטוטים שלהם, בסופרלטיבים שלהם.

כל הודעה לעיתונות, כל בקשה לתגובה, הכילה סיפור ובו "מר זליג רבינוביץ" ממליץ ל"מר משה נסטלבאום" - וכך נולדת החלטה היסטורית; או "ד"ר אמיר גילת הורה/הנחה/הוביל".

באותו זמן, בקשות שלנו לטורי אורח או לראיונות עם עיתונאי הרשות נתקלות בסירוב קטגורי מההנהלה ובדרישות מהם למילוי טופס בקשה לעבודה. העיתונאים היחידים בישראל שכולנו משלמים להם משכורות, הם גם העיתונאים היחידים שסותמים להם את הפה.

קשה להבין את שורשי השטנה הזו. ייתכן שמקורה בשעטנז הבלתי הגיוני הזה בין רשות ציבורית שחוקים ארכאיים מכתיבים את ההתנהלות בה ובין גוף תקשורת רווי אגו ותנודות. ייתכן שזו ההגמוניה שהתרסקה לפתע בשנות ה-90' עם בוא הערוץ השני והמשבר שהתחולל עם פירוקה, ואולי זו העובדה שמנהלי הרשות ממונים על-ידי פוליטיקאים, ולכן לא מונחים על-ידי קוד רציונלי.

כך או אחרת, לפני הטיפול בגירעון התקציבי או בחוק רשות השידור, יש לאוורר את השידור הציבורי מהרוע הזה ופשוט לסגור את המקום.