החבורה של קיץ 2003

סדרת גמר ה-NBA הנוכחית היא הראשונה מזה שנים ללא נציגים מהגווארדיה הוותיקה

הסדרה בין מיאמי היט לאוקלהומה סיטי ת'אנדר היא הרבה דברים מעניינים - מפגן פנטסטי של אתלטיות קומיקסית; שני השחקנים הכי טובים בעולם (לברון ג'יימס וקווין דוראנט) הולכים ראש בראש; הקבוצה הכי שנואה בספורט האמריקאי בשנתיים האחרונות (מיאמי) נגד הנסיכה החדשה של ה-NBA, אוקלהומה סיטי, התשובה של הקומישינר דייוויד סטרן לכל מי שאומר שהליגה שלו היא ליגה של שווקים גדולים. ברמת החשיבות, לעומת זאת, סדרת הגמר מציעה נרטיב מוכר אבל קצת פחות מדובר הפעם: המאבק הבין דורי.

המאבק הבין דורי הוא נרטיב משמעותי בהיסטוריה של ה-NBA. בשנות השמונים מייקל ג'ורדן, כנראה האיש הכי תחרותי שאי פעם נולד, נאלץ לבלוע שש שנים אולטרה מרירות לפני שהוא הצליח להדיח את הדור של לארי בירד, הבאד בויז מדטרויט ומג'יק ג'ונסון. בשנות התשעים ג'ורדן רדה בחבריו לדור (פטריק יואינג, צ'רלס בארקלי, קלייד דרקסלר, קרל מאלון וג'ון סטוקטון) והשבית כוכבים צעירים (שאקיל אוניל, רג'י מילר) שהעזו להרים ראש. ואז הגיע תורם של הכוכבים הצעירים של תחילת שנות האלפיים (לברון ג'יימס, דוויין ווייד, כרמלו אנתוני) לגלות כמה קשה לשבור את ההגמוניה של הגוורדיה הוותיקה (טים דאנקן, השלישייה הגדולה של בוסטון, קובי בראיינט).

***

גמר 2012 הוא הגמר הראשון בלי נציגים מהגוורדיה הוותיקה, ולכן המאבק הבין דורי בו קצת מוצנע. אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. ג'יימס, ווייד וכריס בוש - שלוש מחמש הבחירות הראשונות בדראפט 2003 - הם לא בני דורם של דוראנט (דראפט 2007), ראסל ווסטברוק (דראפט 2008) וג'יימס הארדן (2009). זה לא רק הגיל. השלישייה של מיאמי עשתה את המסלול הקונבנציונלי לצעירים ב-NBA: הצלחה כמעט מיידית בעונה הרגילה, אכזבות מרובות בפלייאוף (חוץ מהאליפות של ווייד ב-2006). השלישייה של אוקלהומה סיטי עשתה מסלול שונה.

דוראנט ניצח רק 20 משחקים בעונת הרוקי שלו, האחרונה של הקבוצה בסיאטל. בעונה הבאה, הראשונה באוקלהומה סיטי, הת'אנדר הפסידו 29 מ-32 המשחקים הראשונים שלהם. כשבונים סגל כל כך צעיר כמו שאוקלהומה סיטי עשתה - עשרה שחקנים מתחת לגיל 25 - תמיד יש סכנה שהגיל יהפוך לקביים, אבל "אף פעם לא דיברתי עם הבחורים שלנו על זה שהם צעירים", אומר סקוט ברוקס, מאמן אוקלהומה סיטי, "כי זה תירוץ קל. היינו צעירים, אבל אנחנו עדיין צעירים, ונמשיך להיות צעירים משהו כמו שבע שנים".

הגישה של ברוקס - בעצמו בחור צעיר (46) - הוכיחה את עצמה בשנה השלישית של דוראנט, כשאוקלהומה סיטי ניצחה 50 משחקים ולקחה את הלייקרס (אז האלופים) לשישה משחקים בסיבוב הראשון בפלייאוף 2010. ב-2011 אוקלהומה סיטי קפצה עוד שני שלבים והגיעה עד גמר המערב, והעונה הקמפיין של דוראנט ושות' בפלייאוף מראה בדיוק כמה מעט כבוד יש להם לקלישאה שכדי לנצח צריך קודם כל להפסיד: הילדים האלה גירשו, זה אחר זה אחר זה, את שלושת הכוחות הגדולים במערב בעשור האחרון - דאלאס, הלייקרס וסן אנטוניו - ובמשחק 1 בגמר הם במידה רבה גימדו את הכישרון של מיאמי (ווסטברוק ודוראנט קלעו 41 נקודות במחצית השנייה - שתיים יותר ממיאמי).

התגובה של מיאמי במשחק 2 הייתה תגובה של מישהו שגונבים לו את התור (שזה כמובן בדיוק מה שאוקלהומה סיטי מנסה לעשות). ווייד וג'יימס תקפו את הסל באסרטיביות מהדקה הראשונה, בוש שלט מתחת לסלים (8 ריב' הגנה ו-7 ריב' התקפה), ולמרות זאת אוקלהומה סיטי הצליחה לחזור מפיגור דו ספרתי והגיעה לעמדת ניצחון בדקות האחרונות. בפסק זמן אחד לקראת הסיום ראו את ג'יימס ממש צועק על שחקני מיאמי, לא בעצבים אלא צעקות בסגנון "אנחנו לא מפסידים את המשחק הזה", ונדרשו כמה סלים גדולים שלו ושל ווייד בקלאץ' כדי שזה לא יקרה.

במשחק 3 שנערך הלילה (85-91 למיאמי) התסריט לא היה מאוד שונה: ג'יימס, ווייד ובוש קלעו את 15 הנקודות האחרונות של מיאמי, במאמץ עילאי לשמור על ניצחון שכבר היה בידיים שלהם וכמעט ברח. אבל הקבוצות שוות, הסדרה עדיין פתוחה לגמרי, זה ברור לכל עין. ולכן ההשלכות הפוטנציאליות של הסדרה, שהן החלק החשוב בה, עדיין מרחפות מעליה.

***

להשלכות האלה תהיה השפעה מכרעת על המאבק הבין דורי ב-NBA. אם מיאמי זוכה באליפות, הקוף המטאפורי הכי גדול בהיסטוריה של הספורט יורד מהגב של ג'יימס, הביטחון שלו ממריא לגבהים לא מוכרים, הלחץ שעטף את מיאמי מתאייד, ואולי אוקלהומה סיטי תצטרך לחכות עוד שנתיים-שלוש לתורה. אם אוקלהומה סיטי זוכה באליפות, קשה להאמין שג'יימס מתאושש מהפסד שני ברציפות ושלישי סך הכל בסדרת גמר, המוטיבציה של ווייד לדחוק את הגוף החבול והמצולק שלו לקצה תרד, תיפתח דרך לשושלת של דוראנט ושות', ודור 2003 - אחד הדורות המוכשרים בתולדות הליגה - יצטרך לנסות למצוא סיפוק בתפקידי משנה.