אנגולה | לפני כולם

"גלובס" חושף את עדות גאידמק בתביעה נגד לבייב

הרחק מעיני התקשורת, בביהמ"ש העליון בלונדון, מתנהלת תביעת הענק שהגיש גאידמק נגד לבייב, בגין זכאותו, לטענתו, למחצית מרווחיה של חברה ליצוא יהלומים מאנגולה ■ ואיך זה קשור לראש המוסד לשעבר ולרב הראשי של רוסיה?

"בעבר הם אהבו אחד את השני עד מוות". במילים אלה בחר לתאר שופט בית המשפט העליון בלונדון את מערכת היחסים ששררה בעבר בין שני אנשי העסקים הישראלים-רוסים, לב לבייב וארקדי גאידמק, שהפכו לאויבים מרים.

גאידמק תובע מלבייב מיליארד דולר עבור חלקו בחברה ליצוא יהלומים מאנגולה, שלדברי גאידמק הקימו שניהם; המשפט שהחל לפני כחודש כבר הסתיים - ופסק הדין בו אמור להינתן בימים הקרובים.

לא בכל יום שני אוליגרכים ישראלים מתקוטטים על מיליארד דולר, ולא בכל יום המאבק בין השניים מערב בתוכו מדינת עולם שלישי, חברה הכי טוב של האישה, ראש מוסד ישראלי, ואפילו רב ראשי - וזו לא תחילתה של בדיחה.

"גלובס" מביא לראשונה את הפרוטוקולים של עדות גאידמק במשפט, עדות שנמשכה 4 ימים - וכך חושף חלק ממערכת היחסים העכורה שנוצרה בינו לבין לבייב. העדות של גאידמק הועברה בווידיאו מישראל ישירות לבית המשפט האנגלי, מאחר שגאידמק שוהה בארץ מחשש למעצרו באנגליה בגין עבירות מס שמיוחסות לו בצרפת.

אז מה טוען גאידמק, ומה משיב לו לבייב? כדי להבין כיצד התעוררה מחלוקת יקרת-ערך בין השניים צריך ללכת לאחור יותר מעשור. לדברי גאידמק, ובלי לרדת לפרטים ממש קטנים שכנראה יכריעו את המשפט, הקימו השניים בשלהי 2001 חברה שמטרתה הייתה לייצא יהלומים מאנגולה.

כשותפים בחברה, שהייתה היחידה שקיבלה מהממשל האנגולי רישיון יצוא (אנגולה היא אחת מיצואניות היהלומים הגדולות בעולם), הם התחלקו ברווחיה, ולדברי גאידמק הוא אכן קיבל את חלקו בה עד תחילת 2005. אך אז לבייב הפסיק להעביר לו את חלקו ברווחיה, וכך נולדה תביעת הענק.

לפי גאידמק, במהלך תקופה זו שילם לו לבייב בין 2-3 מיליון דולר בחודש בגין ההסכם שנחתם ביניהם, ובערך 100-150 מיליון דולר עבור כל התקופה. עם זאת, מעדותו לא ברור לגמרי אם יש מסמכים שמאמתים זאת.

לבייב, מצדו, מכחיש כי נחתם ביניהם הסכם המסדיר את חלוקת רווחי החברה בין שניהם, וטוען כי גאידמק ויתר אשתקד על זכויותיו בה, ללא תמורה, במסגרת הסדר פשרה.

לכן, הכרעת בית המשפט שאמורה להתקבל בקרוב תתבסס על קיומו של לפחות אחד משני ההסכמים לעיל.

על ההיכרות עם לבייב

גאידמק: "פגשתי לראשונה את לבייב כשביקשתי מדני יתום (לשעבר ראש המוסד, ט' צ') שיכיר לי יהלומן מומחה שיעזור לי לפתח פעילות של יהלומים באנגולה... לא ידעתי אז שללבייב הייתה כבר פעילות באנגולה. לי היו אז קשרים עם פוליטיקאים בכירים מאוד בממשל האנגולי, ולמרות זאת, מעולם לא שמעתי על פעילותו באנגולה... לבייב הוא איש מאוד חשאי. רק אחרי שפגשתי אותו, הוא הביע בפניי את רצונו להיכנס לשוק היהלומים באנגולה, אך לא ידעתי אם כבר אז הוא היה פעיל בו".

על שיתוף-הפעולה

גאידמק: "לפי ההסכם שלי עם לבייב, אני זכאי למחצית מרווחי חברת היצוא שהקמנו. אני בניתי את החברה הזו, שנקראת Ascorp (ראשי-תיבות של Angola Selling Corporation, ט' צ'), והזמנתי את לבייב להצטרף אליי ולהיות השותף שלי...

"ההסכם בינינו נעשה ממש בתחילת היכרותנו, ונחתם באופן פורמלי בדצמבר 2001, אך הסכמנו עליו בעל-פה הרבה לפני, והוא היה די ברור: אני זה שמכניס את לבייב לפעילות באנגולה. אמרתי לו שנעבוד על בסיס של 50/50 בחלוקת הרווחים ובאחריות שלנו לפעילות החברה".

לטענת גאידמק, ב-Ascorp, החברה שהקים, הוא היה שותף שווה-ערך ללבייב, והשקיע בה את הסכום שלבייב ביקש ממנו להשקיע: 12.5 מיליון דולר, כדי לתמוך בהון החוזר שלה. לטענת גאידמק, סכום זה נבע מהפער בין התמורה שהוא (גאידמק) קיבל עבור מניותיו באפריקה ישראל לבין ערכן בשוק.

נזכיר כי גאידמק רכש בתחילת 2000 כ-15% מקבוצת אפריקה שבשליטת לבייב, ומכר אותם בקיץ 2001 ללבייב עצמו.

על הסיבה למכירת החזקתו בדיסקאונט מעיד גאידמק: "מכרתי את המניות כי רציתי להיפרד מלבייב. רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר... לא אהבתי את ההתנהגות שלו... יותר מאוחר הבנתי שזו הייתה טעות מצדי לרכוש מניות באפריקה ישראל".

על הפירוד העסקי

לטענת גאידמק, הרקע למכירת מניותיו באפריקה ישראל הוא כתבה שהופיעה בעיתון "דה מרקר", שבה, לטענתו, לבייב מכפיש אותו.

גאידמק: "כתבתי ללבייב מכתב, ובו טענתי כי הכתבה מכילה עובדות שגויות. הופתעתי והתרגזתי לקרוא חלק בכתבה שטען כי 'כשהיה ברור שגאידמק חשוד בתשלום שוחד למספר נושאי תפקיד בממשל הצרפתי, כולל בנו של הנשיא דאז, פרנסואה מיטראן, לבייב ניתק באופן מיידי את כל קשריו עם גאידמק ונתן לכך פרסום'.

"התקשרתי ללבייב והבעתי את הפתעתי מהצהרותיו אלה... יותר מאוחר ביקשתי למכור את מניותיי באפריקה ישראל, ולא לבייב הוא זה שהציע לי למכור לו את המניות... הבנתי שללבייב יש אופי של רמאי... ועדיין, זה היה מאוחר מדי להפריד את עסקינו באנגולה".

גאידמק טוען כי לבייב הצהיר את מה שנטען ב"דה מרקר" כדי "להגן על הדימוי שלו ,לאחר שהבין כי קלטתי שיש לו התנהגות ואופי של רמאי... זה היה ברור שמשהו לא היה אז כשורה באפריקה ישראל או בלבייב עצמו, אחרת אי-אפשר להסביר מדוע בעל מניות כמוני מכר את המניות בדיסקאונט פחות משנה לאחר שקנה אותן... לבייב רצה להישאר 'מר נקי' או 'מר צודק'.

"זה לא היה נעים לקרוא את המאמר, אבל מאמר אחד לא מבטל משהו חשוב כל-כך כמו זכויותיי בחברה האנגולית. לא אהבתי את התנהלותו של לבייב, אבל זו הייתה רק הוכחה נוספת לחוסר היושר שלו".

כשראש המוסד הישראלי, בכיר אחר בו והרב הראשי של רוסיה נפגשו

הקרב בין גאידמק ללבייב, כפי שעולה מהמשפט, מערב בתוכו כמה דמויות מוכרות, חלקן צבעוניות, שהופכות את מאבק האוליגרכים למעין טלנובלה רוסית-ישראלית. לפי עדות גאידמק, ראש המוסד הישראלי לשעבר, דני יתום, היה זה שהכיר לו את לבייב.

גאידמק בפתח עדותו: "ביקשתי מדני יתום שיכיר לי יהלומן מומחה שיעזור לי לפתח פעילות של יהלומים באנגולה". יתום לא נכלל ברשימת העדים מטעמו של גאידמק, אך בכיר אחר במוסד הישראלי, אבינועם (אבי) דגן, כן העיד מטעמו, וסיפר כי שימש עבורו "כיועץ לענייני אבטחה בכל הקשור לעסקיו באנגולה".

לדברי דגן, במהלך הפגישה שבה נחתם לכאורה ההסכם בין גאידמק ללבייב (שלדבריו התקיימה במשרדי לבייב בתל-אביב), הוא עצמו נכח בחדר הסמוך לחדר שבו שהו השניים, וכי אצלו נשמר עותק לא חתום של ההסכם. לטענתו, "גאידמק יצא מהמשרד של לבייב, ואמר לו (לדגן) 'הנה העותק הלא חתום של ההסכם", והוא שמר עליו לאורך השנים בביתו.

עדותו של דגן עוררה עניין אצל עורכי דינו של לבייב, שהקפידו לשאול אותו על מהות תפקידו במוסד ("הייתי בכיר בארגון, אך אני לא יכול להרחיב את הדיבור על כך"). דגן שימש במוסד כראש אגף צומת - שמפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד בעולם.

נראה כי עורכי דינו של לבייב לא עשו מספיק שיעורי-בית, אחרת קשה להסביר מדוע הם לא ממש חקרו את דגן על קשריו ההדוקים עם גאידמק. גאידמק, זה לא סוד, חבר לדגן וליתום בשנת 1998 והקים איתם חברת אבטחה פרטית שעיקר פעילותה הייתה באנגולה וברפובליקה של קונגו. דרך חברה זו חימש ואימן גאידמק את המליציות של נשיא קונגו לשעבר במסגרת מלחמת האזרחים שהתרחשה במדינה באותו הזמן.

דגן היה אחד מהעדים הבודדים שהעידו לטובת גאידמק, אך הוא לא היה הדמות הססגונית היחידה ששמה עלה במשפט. שאלת השאלות שעליה תתבסס הכרעת השופט היא - האם אכן קיים מסמך חתום שמוכיח את טענותיו של גאידמק.

לדברי גאידמק, מסמך חתום כזה הופקד בנאמנות אצל הרב הראשי של רוסיה, ברל לזר (Berel Lazar), שמשמש במקביל כיו"ר פדרציית הקהיליות היהודיות.

הרב לזר עצמו, שסירב להגיע ולתת עדות בבית המשפט אך מסר הצהרה מטעמו בתגובה לדברי גאידמק, טען בתגובה כי "ייתכן שמעטפה שמכילה מסמך מסוים והופקדה אצלי, נגרסה בטעות". לדברי דגן, הבחירה בלזר כנאמן שאצלו יופקד ההסכם הייתה הצעה של לבייב.

לבייב אינו מכחיש כי הפקיד אצל לזר מסמך, אך טוען כי מדובר במסמך שבו מתחייב גאידמק לתרומת צדקה למרכז יהודי קהילתי שנפתח אז במוסקבה. זאת, בתמורה לתמיכת לבייב בו כמועמד לנשיאות ארגון הדומה לזה של פדרציית הקהילות היהודיות.

גאידמק טוען בתגובה כי מדובר ב"שקר מוחלט".

גאידמק: זכאי לרווחים מסחר היהלומים; לבייב: טענות מבישות

גאידמק ולבייב היו פעם חברים ושותפים עסקיים. בראשית שנות ה-2000 החזיק גאידמק בכ-15% מחברת אפריקה ישראל. גאידמק רכש אז באמצעות חברה זרה כ-5% מהחברה, ולאחר מכן רכש מלבייב 10% נוספים תמורת 56 מיליון דולר.

באותה תקופה נקשרו שמותיהם של גאידמק ולבייב גם בעסקי יהלומים ביבשת אפריקה, והם חברו למיזם עסקי למכירת יהלומים ASCROP.

בעבר אף פורסם כי גאידמק "הכניס" את לבייב לפעילות כריית היהלומים באנגולה, אלא שתקופה קצרה אחר-כך נפרדו דרכיהם. גאידמק הסתבך אז בחקירה פלילית בצרפת סביב פרשת "אנגולה גייט" - אשר ברוב העבירות שיוחסו לו בפרשה הוא זוכה בינתיים - ומכר את אחזקותיו באפריקה ישראל ללבייב, ברווח זעום.

בסוף אפריל 2011 הגיש גאידמק תביעה בלונדון נגד לבייב, בטענה כי לבייב לא שילם לו עמלות ודיבידנדים עבור הכנסות מהסחר ביהלומים שביצעו באנגולה ובזאיר מאז 2004.

לטענת גאידמק, הוא קיבל תשלומים חודשיים ממוצעים של כ-3 מיליון דולר מלבייב בין השנים 2000 ל-2004, לכן העריך גאידמק כי ערך הנכסים שלהם הוא זכאי הוא כ-2 מיליארד דולר.

עוד טען גאידמק בתביעה כי הוא מחזיק בפועל 24.5% מהחברה, וכי המעורבות שלו בעניין נשמרה בסוד, לאחר שהוסכם כי "התפיסה הציבורית של לבייב כבעלים וכבעל הנכסים הרלבנטיים היא למטרות נוחות בלבד". לבייב, נטען, היה נאמן של חלקו של גאידמק.

עוד טען גאידמק בתביעתו כי העתק של החוזה בינו לבין לבייב הופקד בידי הרב הראשי של חב"ד ברוסיה, ברל לזר. אך לזר, שזומן להעיד במשפט, צידד בלבייב וטען כי חוזה כזה לא קיים. בעקבות זאת גאידמק האשים גם את לזר כשותף לדבר עבירה בניסיונות של לבייב לגנוב את הכסף.

לבייב נלחם בטענותיו של גאידמק, שאותן כינה בעיתון בריטי כ"מבישות ופוגעניות". לטענת לבייב, גאידמק ויתר על זכותו לרווחים במסגרת הסכם עם ממשלת אנגולה. לבייב ביקש לדחות את תביעתו של גאידמק על הסף, אך בדצמבר אשתקד זכה גאידמק לניצחון-ביניים על לבייב, כאשר בית משפט בלונדון דחה את הבקשה והחליט לדון בתביעה לגופה.

בינואר השנה הסלימו היחסים בין גאידמק ללבייב. גאידמק הגיש תלונה נגד לבייב במשרדי היחידה לחקירות בינלאומיות במשטרה בלוד, בטענה למעשי מירמה, סחיטה והונאה שביצע לבייב נגדו, על רקע פרשת עסקי היהלומים באפריקה.

* סייעו בהכנת הכתבה: אלה לוי-וינריב וחן מענית.

צרו איתנו קשר *5988