"התחושה היא כאילו משליכים אותי לבור שחור"

דמידוב: "התחושה היא כאילו משליכים אותי לבור שחור, ואני חייב למצוא דרך להיחלץ. אז כן, יש לי היכרות עמוקה עם חרדות של שחקנים. אנחנו תמיד מדברים על רצון לאתגר את עצמנו אבל יש בנו פחד גדול משינויים".

בגיל 55 מחליק דמידוב לשמלה תקופתית ולגרביונים, עוטה איפור נשי כבד ומגלם את נד קניסטון - כוכב תיאטרון באנגליה של המאה ה-17, שבה נאסר על נשים להופיע על במה ואת מקומם מילאו גברים שהתמחו בגילום תפקידיהן. צו של המלך הנהנתן והקפריזי צ'רלס השני (אלון פרידמן), בתמיכת פילגשו נל גווין (אותה מפליאה לגלם רות רסיוק), מאפשר למלבישה בשם מריה לעלות לבמה תחת השם מרגרט יוז. בין לילה היא הופכת לסנסציה, המוני נשים מסתערות על אודישנים, וקניסטון נעזב ונשכח אחרי שאינו מצליח לגלם דמויות גבריות.

את מריה/מרגרט מגלמת דנה מיינרט (27), בוגרת טרייה של סטודיו יורם לוינשטיין, בהופעת בכורה מרהיבה בתיאטרון רפרטוארי. אתגר גדול לכל שחקנית, ועל אחת כמה וכמה מול קליבר כמו דמידוב ותחת שרביט הבימוי של אלכסנדר מורופוב הבולגרי, מהבמאים המובילים באירופה כיום, החוזר לשיתוף פעולה שני עם תיאטרון גשר אחרי "דון ז'ואן".

עיתוי מול גימיק

"לא ידעתי מראש שאגלם את התפקיד", היא אומרת. "ראיתי את 'דון ז'ואן' הרבה לפני שידעתי שאגיע לתיאטרון גשר, וכבר אז חשבתי שזה במאי שארצה לעבוד איתו. מורופוב מנסה שחקנים שונים בדמויות שונות תוך כדי החזרות, ועברתי את רוב התפקידים הנשיים לפני שהודיע לי שאגלם את מרגרט".

חלקים גדולים במחזה נשענים על הכימיה שלך עם סשה דמידוב. עד כמה חששת?

"סשה הוא פרטנר מדהים, עם הבנה מוחלטת לצרכים של העומדים לצידו על במה. בסופו של דבר, החלום הבסיסי של כל שחקן הוא שיגידו לו: 'אני מאמין בך', וגם יש בי משהו ממרגרט כי הגעתי למקצוע עם חלומות גדולים ממקום מרוחק ולא זוהר (מיינרט גדלה ביישוב ניר בנים בדרום, ט.פ). בשנה ג' אצל יורם לוינשטיין גילמתי את רוקסי הארט במחזמר 'שיקגו', גם היא אלמונית משום מקום החולמת להיות כוכבת, אז יש מצב שמשהו שאני מקרינה הופך אותי מתאימה לדמויות האלה. גם לי היו, ומן הסתם יהיו, רגעי משבר שבהם אשאל את עצמי אם אני באמת טובה במה שבחרתי לעשות או שהיה לי מזל, עיתוי או גימיק".

כמו סצנת העירום במחזה?

"סצנות חושפניות היו לי כבר בשתי סדרות טלוויזיה ('2.3 בשבוע' ו'תא גורודין', ט.פ), אז כן, יוצא שבכל פרויקט הורדתי בגדים וזה לא נהיה קל יותר. אם זה רלבנטי לעלילה ונעשה בטוב טעם אלך על זה, אבל בהחלט יש התלבטות בכל פעם מחדש".

דמידוב: "עבדתי עם מורופוב ב'דון ז'ואן' וזה לא היה קל יותר איתו בפעם השנייה, להיפך. את המחזה ההוא ביים באירופה שלוש פעמים לפני שהגיע לישראל, ואת 'פרימה דונה' העלה פעם ראשונה אצלנו כך שהיינו חלק מתהליך החיפוש והעיבוד שלו. יש לו ראש מטורף, ובמידה רבה הוא רוקח הפקה כמו ברמן המערבב קוקטיילים. כאשר החליט שדנה היא הראויה ביותר לתפקיד הנשי הראשי בטחתי ביכולות האבחנה שלו. בדיעבד, נראה לי שהצליח לנו יפה מאוד".

אתה מקפיד להשאיר את זהותו המינית של קניסטון מעורפלת. הוא שוכב עם גברים ומצד שני מנהל מול מרגרט קשר המערב קנאה ומשיכה.

"ראיתי בו גבר שמעולם לא זכה לבחור בזהות גברית, מאחר שהוא חווה ניצול מיני כילד בידי המורה שלימד אותו לגלם נשים. כאשר קניסטון מצליח להתחבר לגבריות שלו, במטרה לגלם תפקיד גברי על במה, הוא מוצא מחדש גם את המיניות המקורית שלו".

מיינרט: "מרגרט לא מנסה 'להחזיר אותו בתשובה'. היא הייתה המלבישה שלו, מעריצה שלו, ובמידה רבה חקיינית שלו. אבל היא גם היחידה הקרובה אליו מספיק כדי להאמין שיש בו יותר מתחפושת מוצלחת של אישה".

דמידוב: "אחת השאלות שהמחזה מעלה היא מה זה בעצם משחק, ומאילו מקומות מגלמים דמות. קניסטון רואה במרגרט פולשת למקצוע 'שלו', אבל בסופו של דבר כדי להציל את עצמו הוא צריך להציל גם אותה ולהיפך. שניהם חייבים לתת לזהות שנכפתה עליהם למות, כדי שיוכלו להיוולד מחדש לא רק כשחקנים טובים יותר אלא כאנשים שנועדו להיות".