סיור פוקח עיניים שיפזר לכם את הערפל

האובך הסמיך שהתיישב על ארץ ישראל ביום שבו הצטרפתי לסיור של אל"מ (במיל') שאול אריאלי לאורך גדר ההפרדה היה סמלי מאוד. אם יש משהו שתושבי ישראל טובים בו הרי הוא הורדה של מסך אובך סמיך על התודעה שלהם. אבל שאול אריאלי קורץ מחומר של גנרלים: נחוש וסמכותי, ממוקד מטרה, ענייני בטירוף.

האמת היא שהייתה זו חוויה מתקנת בשבילי להכיר את נושא גדר ההפרדה, על הסוגיות הסבוכות שלו, ממישהו שיודע שהן סבוכות, אבל לא מוותר לשומעים; לא מרדד את הבעיות לימין ושמאל, אלא מנסה להעביר כמה שיותר חומר היסטורי, גיאוגרפי-דמוגרפי, צבאי ומשפטי בשבע-שמונה שעות סיור. אריאלי הוא מומחה גדול לתהפוכות המשא ומתן עם הפלסטינים וממובילי יוזמת ז'נבה, אבל את כל הפרטים האלה תוכלו למצוא בקלות ברשת. מה שחשוב לציין הוא שמבין הסיורים השונים המתקיימים לשטחים (ראה עיגול), אלה של אריאלי אינם נוגעים במפורש לא בנושא זכויות אדם ולא בנושא זכותנו על הארץ, ובכך הם שונים מסיורים דומים לכאורה של מועצת יש"ע מכאן ושל שלום עכשיו משם. כ-750 סיורים ערך עד היום, לצעירים, למבוגרים, לפנסיונרים וגם לתלמידים החושבים ש-242 זה מערך חדש בכדורגל.

התחלנו ליד הבית שלי, בהר אמיר, דרום מערב ואדי ערה. אף שלפני שבאתי לגור כאן טרחתי לבדוק שהיישוב נמצא בתחומי הקו הירוק, הרי רק עכשיו, כמעט עשרים שנה אחרי, הבנתי איפה הוא עובר בדיוק ולמה. גם אני מומחית גדולה לאובך.

עשינו תצפית על צפון השומרון, על גדר ההפרדה בסביבות הכפר החצוי מאז 1948 ברטעה, הבנו מדוע במלחמת העצמאות נוצרו התנאים שבשלם נשארו בצפון הארץ ריכוזי אוכלוסייה ערבית ובמרכז לא כל-כך, ראינו את תוואי גדר ההפרדה שקיים מאז 2003, והבנו את משמעות מובלעת ברטעה.

"זה כפר עוין?", שאלה אחת המשתתפות כשנכנסנו לרחוב הראשי של באקה אל-גרביה, עיר ואם בישראל, מול חומת גדר ההפרדה שחוסמת את רחוב פלסטין. לפני כ-17 שנה הייתי ממשיכה במורד הרחוב הזה אל השוק, לקנות מלפפונים להחמצה.

המשכנו ליישוב צופים היהודי (הצמוד לג'יוס הפלסטיני) כדי להבין איך בונים תוואי של גדר הפרדה, ואחרי שלוש שנים מסירים אותו בהוראת בג"ץ זועמת; כדי לנסות ולהבין איך התאדו על הגבעות האלה כ-100 מיליון שקלים; כדי לשמוע פונקציונר יהודי יוצא מטויוטה דנדשה, בידו ניירת כלשהי, מביט לעבר שטח (שנקנה כדין, אבל אין עליו הסכם מדיני) המיועד לבנייה, וצועק לעבר אריאלי שיגיד לנו כמה קילומטרים יש מכאן ועד כפר סבא; כדי לנסות ולהבין איך משמש הטיעון הביטחוני כיסוי לקביעת עובדות בשטח. יש עוד הרבה מזה אבל בשביל הפרטים כדאי שתצטרפו לסיור. אני פה כדי להעביר את התחושות.

מכאן לאלפי מנשה, הנאות אפקה של השומרון ואחריה לבית אריה. אחר כך נסענו, על בשרנו, על ה-446, שהוא בחלקו כביש ליהודים בלבד (ויש מי שמכנה אותו כביש אפרטהייד), ומחבר את בית אריה לעופרים ול-443, ואספנו עוד כמה מאות מיליוני שקלים לבור של תיקוני-תוואי-מכשול-ההפרדה, בור שהצטברו בו עד היום, לפי הערכות, כמיליארד וחצי שקלים.

היה נדמה לי שהבחנתי בציניות המשתלטת על משתתפי הסיור בבית אריה: הערות סרקסטיות על מדיניות החלם ועל בזבוז כספי הציבור. לעומת זאת, בסיור לעוטף ירושלים, שאליו הצטרפתי שבוע אחר כך, היה אפשר להבחין איך ככל שהוא מתקדם, המשתתפים פשוט משתתקים. לאחר התצפית מהר הצופים לכיוון מעלה אדומים, שמעתי אותה בבירור, את אנחת הייאוש. "לא ייאמן... פשוט לא ייאמן", מלמל גבר שהלך לידי, מנסה לעכל את ההסברים על מערכת הכבישים הענפה שנסללה לטובת שכונת מבשרת אדומים, שכלל אינה קיימת.

כשהגענו לאבו דיס בירושלים המזרחית, שם רואים את תשעת המטרים של גדר ההפרדה מתנשאים לשמיים כמו... לא כמו שום דבר אנושי, אף אחד לא רצה לרדת מהאוטובוס. אני חושבת שזה לא היה בגלל החום.

אחרי הסיור לאורך גדר ההפרדה חשתי תקווה, כי הייאוש ותחושת חוסר התוחלת הם אחים בדם של הבורות, ואילו אצל אריאלי רוכשים בתוך כמה שעות הרבה ידע. האובך התפזר מעט. אבל אחרי הסיור לירושלים ואחרי עוד הרצאה, חזר העצב ותבע את מקומו. איפה הייתי בשנים האחרונות? אין לי תשובה. אני רוצה לשמוע, ולא רוצה לשמוע.

כדאי לבקר באתר האינטרנט של אריאלי, שיש בו המון מידע, הכול להורדה בחינם וממש מומלץ: www.shaularieli.com