פעם, מזמן, לאכול סטייק באל גאוצ'ו, נחשב לפסגת התחכום הקולינרי.
פעם, לא כל-כך מזמן, נבחרה מסעדת אל גאוצ'ו באחד מאותם סקרים אינסופיים, למסעדת הבשר הטובה בארץ. אפילו מי שהזמין את הסקר הזה, לא ממש הזדהה עם תוצאותיו. אבל ללמוד ממנו אפשר היה, והרבה. הסקר אולי לא לימד היכן מסתתר הסטייק הטוב בארץ (רמז: לא באל גאוצ'ו), אך הוא הדגים שוב לתל-אביבים המנותקים (שמות? בבקשה - אני), שהם, ובכן, מנותקים.
מצד שני, בתל-אביב כבר אין סניף של אל גאוצ'ו מזמן. כנראה שלא במקרה.
אם תאמרו לתל-אביבי ממוצע, או בעצם לא כל-כך ממוצע, שאכלתם סטייק טוב באל גאוצ'ו, הוא ינחר עליכם בבוז וישאל אם לא שמעתם אף פעם על יועזר/ מיט בר/ סטפן בראון/ השלימו בעצמכם. מעודכנים יותר ינהמו משהו על שיין אנד שארפ. בעלי GPS משוכלל יספרו לכם על מו ומו ברחובות. כולם גם צודקים כנראה. את עניין שיין אנד שארפ עוד לא בדקתי בעצמי, מבטיח לעשות זאת בשבועות הקרובים.
אבל כשיוצאים מתל-אביב קורים לפעמים דברים מוזרים.
הפרות ששתו בירה
כבר שנים רבות אני שומע מאנשים שאיני מחשיב את דעתם, לפחות לא הקולינרית, שהסניף של אל גאוצ'ו באילת הוא משהו אחר. לא קשור לרשת הם אומרים, לא דומה למה שאני מכיר משאר הסניפים.
להפתעתם, אני יודע על מה הם מדברים. אני נוסע לאילת די הרבה. סיפרתי זאת כאן לא מעט פעמים. צפרים רציניים מחשיבים את אילת כיעד הצפרות מספר אחת בישראל. בני הוא צפר רציני אבל נהג לא משהו. טוב, הוא בן 11 וחצי.
ולכן כבר הייתי פעם אפילו באל גאוצ'ו אילת. היה מצוין. החלטתי שקרתה טעות או שסתם היה לי מזל. יש דברים שלא יכולים לקרות. סטייק ממש טוב באל גאוצ'ו, למשל.
לפני כמה שבועות ירדנו שוב לאילת. הפעם אפילו לקחנו איתנו חברים. לא פחות משתי משפחות נוספות. קורה להכי טובים.
אז הלכנו לאל גאוצ'ו.
שוב.
כבר בכניסה הבנו שטעינו.
המסעדה הענקית והסימפטית מאוד למראה הייתה מלאה בחייזרים.
איך הייתם מכנים אתם מאה אנשים לבושים כולם באפודים כתומים זוהרים?
צליינים מקולומביה? יכול להיות. אבל זה אותו דבר, לא?
באופן עקרוני, אמורה קבוצה כה גדולה של דוברי ספרדית לשכנע אותך שלא טעית. משהו בדבר הבקר הדרום אמריקני המהולל. איכשהו זה לא עבד עליי. למדריך יש דיל עם בעל הבית, חשבתי לעצמי.
האזהרה השנייה הציצה אלינו ממקרר הבשר.
נתחי בשר משוישים, מיושנים היטב, גדולים. סטייקים אמיתיים.
ביניהם שכב אפילו משהו שנראה כמו סטייק קובה - אותו נתח יפני מהולל המגיע מפרות ששתו והושקו בבירה או משהו מחריד דומה.
לא האמנתי למראה עיניי אז שאלתי. זה היה זה. קובה אמיתי. טוב, בערך. לישראל הקובה מגיע מסין, לא מיפן. אבל איך אמר שלום עליכם: "Beggars can't be choosers".
לא התבלבלתי. התיישבתי וחיכיתי לגרוע מכל.
על הקובה ויתרתי. בכל זאת, 220 שקל באילת . בוא נראה מה הם יודעים לעשות עם אנטרקוט "רגיל" חשבתי.
הזמנו שני סוגי אנטרקוט. "רגיל-רגיל" (זה שם שלי לא שלהם) - 250 גרם של בשר קפוא מארגנטינה, 77 שקל, ו"אורוגוואי מנתח אנגוס" 350 גרם - גם קפוא שהופשר - 135 שקל. הילדים לקחו המבורגר. ילדים.
ואז זה קרה. שוב. הבשר הגיע. אלא מה. והוא היה מצוין. לא פחות. האורוגוואי היה עסיסי ושומני, עשוי לדרגת מדיום-רייר כמו שביקשתי ומכניע את הדרגה הלא קלה הזו בקלות, צרוב מבחוץ, אדום בפנים. גם הארגנטינאי היה בסדר גמור. אפילו הסינטה שהזמין המומחה לענייני אל גאוצ'ו הייתה טובה מאוד.
אני אומר אפילו מפני שלסינטה לא טובה אין הרבה לאן לברוח עם הטעויות שלה. אין לה מספיק שומן בשביל זה. וכל זה מבשר מופשר. לא להאמין.
כנראה שדרום אמריקנים בכל זאת יודעים משהו.
ההמבורגר היה מפלצת ענקית ולא ממש טעימה, הצ'יפס בינוניים, האמפנדס איומים. אבל הסטייקים היו טובים.
שוב.
אז נכון, לא יעזור וזה לא יועזר. אבל חברים, כשאתה באילת ויועזר רחוקה כמעט כמו שקנזס רחוקה מדורותי, ומה שאתה מקבל הוא בסדר גמור פלוס, זה בעצם אפילו יותר טוב מיועזר. כי ביועזר אתה לא אמור לקבל שום דבר חוץ מהטוב ביותר, ואני מניח שכבר היו כאלה שזה לא קרה להם, וכאן אתה לא אמור לקבל שום דבר חוץ מדרעק בצלחת, או בפיתה, והנה ניצחת, שוב, את השיטה או מה שלפחות הייתה אמורה להיות השיטה.
בפעם הבאה נאכל קובה. עם יין יקר ומשובח, יש כאן לא מעט כאלה.
עוד באירופה הייתי סקפטי. טעיתי. ובגדול.
מחירים:
אמפנדס: 25 שקל
סינטה 300 גרם: 95 שקל
אנטרקוט 250 גרם: 77 שקל
אנטרקוט אורוגוואיי 350 גרם: 135 שקל
המבורגר 300 גרם: 59 שקל
ארוחת ילדים: 49 שקל
אל גאוצ'ו אילת: דרך הערבה בכניסה לאילת. 08-6331549. א'-שבת 12:00-23:00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
