כלל מס' 1: אל תקנה שחקנים שהצטיינו ביורו 2012

ינסן, חריסטאס, אסמואה ג'יאן, ג'ורדי קרויף, פובורסקי. מה המשותף לכולם? אלו שחקנים שנרכשו על בסיס הופעה גדולה ביורו או במונדיאל ■ איך הם גמרו? כפלופים

שבועות בודדים לאחר סיום משחקי יורו 92', החתימה ארסנל שחקן שזה עתה זכה באליפות אירופה: ג'ון ינסן. במשחק הגמר מול גרמניה, כבש ינסן שער נפלא והוביל את נבחרת דנמרק לניצחון 0-2 וגביע היסטורי. ג'ורג' גרהאם, אז המנג'ר של ארסנל, סיפר לתקשורת הבריטית כי מדובר על "קשר שהוא גם סקורר". המציאות התבררה כהפוכה: ינסן העביר שנים בהייבורי בלי לכבוש. במהלך הזמן הפכו הכישלונות שלו מול השער לקאלט בקרב הקהל של ארסנל: בכל פעם שהוא קיבל את הכדור, אפילו אם זה היה על עיגול האמצע, צעקו לו בציניות "בעט!". ב-1996 עזב ינסן את ארסנל כשברקורד שלו גול בודד (אוהדי ארסנל הדפיסו טי-שרטים עליהם נכתב: "הייתי שם כשג'ון ינסן כבש").

הטעות של גרהאם מלפני 20 שנה עדיין רלוונטית לקיץ הנוכחי. מאמנים שיקנו בשוק ההעברות הקרוב שחקנים רק בגלל שהם הצטיינו ביורו 2012, עושים טעות קלאסית.

***

מנג'רים בריטים לא ממש התייחסו ברצינות לטורנירים גדולים עד סוף שנות השמונים. כשהגיע חודש יוני, רובם טסו לחופשות על איזה חוף בספרד, ואלו שהעדיפו לבזבז את זמנם במונדיאל או ביורו, תויגו כחוצנים. למועדונים באנגליה לא היה באותם ימים יותר מדי רצון לאסוף מידע על שחקנים זרים. הגישה הזאת החלה מעט להשתנות פחות או יותר בתקופה שבה גרהאם הביא את ינסן. הנכונות שלו לבזבז כסף על שחקן מדנמרק (ובמקביל לגרוף נתח מההעברה לכיסו, כפי שהתברר מאוחר יותר), סימנה אותו כמנג'ר מקצוען יותר מרוב עמיתיו.

בשנת 1996 נכנס לתוקפו חוק בוסמן, ושינה לחלוטין את חוקי המשחק בשוק האירופי. פתאום לכל כדורגלן עם דרכון אירופי היתה אפשרות לשחק בכל מדינה ביבשת, ולא להיחשב לשחקן זר. כמה חודשים לאחר מכן, החתים אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד שני שחקנים שנראו לא רע ביורו 96': ג'ורדי קרויף וקארל פובורסקי. שניהם סיימו את הקדנציה באולד טראפורד כפלופים. בדיעבד, יורו 96' התברר כפסגת הקריירה של קרויף ההולנדי; פובורסקי הצ'כי היה שחקן קצת יותר טוב ממנו, אבל נדמה כי פרגוסון התלהב קצת יותר מדי מהקפצה אומנותית אחת של הקשר לשער של פורטוגל במהלך משחק היורו. יונייטד הביאה את צמד השחקנים הזה בלי שהיה לה יותר מדי מידע עליהם. מעט מאוד מועדונים אנגלים באותה תקופה בכלל העסיקו סקאוטים אירופיים במשרה מלאה: ב-1995 היה זה אוהד פשוט של ווסטהאם, מורה שלימד בבית ספר בפראג, ששלח מכתב למאמן הקבוצה דאז, הארי רדנאפ, וסיפר על שחקן צ'כי "מבריק" (אותו פובורסקי) שאפשר להביא ב-200 אלף ליש"ט בלבד. אחרי יורו 96' פרגוסון שילם על הצ'כי הזה 3.5 מיליון ליש"ט.

מדובר על אחד הכשלים הכי משמעותיים שיכולים מאמנים ליפול אליהם בשוק ההעברות: כשאתה קונה מישהו על סמך טורניר טוב שהוא נתן, או גרוע מכך, על סמך כמה רגעים טובים שלו בטורניר - זה בדיוק כאילו קנית מניה בורסאית דווקא כשהיא המריאה למחיר השיא שלה. מחיר שכמובן לא משקף את המציאות: ברוב המקרים, מצטייני היורו מותשים פיזית, או נחים על זרי דפנת ההצלחה האחרונה שלהם. ואם אתה לוקח אותם על סמך היכולת שהם הראו בטורניר, אתה בעצם שופט אותם רק על-פי דגימה קטנה מדי של משחקים. יורו 2012, למשל, יכול לגרום למאמנים לחשוב שאריאן רובן הוא מהשחקנים הגרועים בתולדות הכדורגל העולמי, ושהרכש הטרי של באיירן מינכן, מריו מנדזוקיץ' הקרואטי, הוא החלוץ המפחיד ביותר באירופה.

יכול להיות שהתקופה הקצרה של היורו יכולה ללמד משהו על מה שחקן מסוגל לעשות כשהוא בפיק שלו. אבל האמת, זה לא ממש מעניין: כמנג'ר, אתה לא באמת רוצה לדעת לאיזה שיא יכול השחקן שלך להגיע ביום נתון, אלא לדעת מה הוא מסוגל לספק לך בעקביות, שבוע אחר שבוע. מנדזוקיץ' כבש שלושה שערים מצוינים ביורו 2012, אבל אם הוא הגיע לגיל 26 כשהוא עדיין משחק בוולפסבורג הקטנה, בעיירת התעשייה הקטנה של פולקסווגן בצפון גרמניה - כנראה שהוא לא באמת כזה מוכשר, ושבאיירן ששילמה עליו עכשיו 13 מיליון אירו כנראה בלעה פיתיון. אם הוא היה טוב באמת, מאות הסקאוטים האירופיים היו מסתערים על מנדזוקיץ' כבר מזמן.

***

קל להבין למה קבוצות מתעקשות להחתים את הכוכבים שנוצצים בשמי הטורנירים הגדולים. המטרות בהעברות שחקנים לא תמיד מסתכמות ברצון לשפר את היכולת המקצועית של הקבוצה: לעיתים הן מהוות מתנה שיווקית לאוהדים, הספונסרים וכלי התקשורת המקומיים. כשאתה קונה "שם גדול" מיד לאחר שהוא הצטיין בטורניר בינלאומי, אתה בעצם מצהיר גם על עצמך כמועדון גדול. ואתה שומר על הלקוחות שלך מרוצים ונרגשים בזמן התקופה המשעממת של הפגרה.

דוגמא נפלאה לכך היא הרכישה של אייאקס אמסטרדם, שהביאה בקיץ 2004 את החלוץ אנגלוס חריסטאס, מיד לאחר היורו שבו כבש שלושה שערים ועזר ליוון לייצר את הסנסציה הכי גדולה בתולדות הכדורגל הבינלאומי. מבט קצר על קורות חייו של חריסטאס היתה מגלה לראשי אייאקס שלא מדובר על גאון כדורגל, אלא בסך הכל על שחקן מילואים של ורדר ברמן. אבל באותו קיץ הוא היה שם גדול לכמה רגעים, וגם המחיר שלו היה נמוך יחסית, כי רוב הקבוצות המפוכחות בשוק הבינו מה הוא שווה באמת. אז אייאקס חשבה שהיא עלתה כאן על מציאה. אוהדים תמימים של אייאקס אולי חשבו שהנה המועדון שלהם חוזר לימי הפאר שלו, אבל התבדו. חריסטאס נכשל באמסטרדם, ואחר כך גם בפיינורד אליה עבר.

בשנים האחרונות מועדונים רבים הופכים בהדרגה להרבה יותר חכמים ורציונאליים. הקבוצות הגדולות מעסיקות כיום אנליסטים במשרה מלאה שתפקידם הוא לנתח סטטיסטית את סיכויי ההצלחה של כל העברה ולנסות להוריד את אחוזי הכישלון הגבוהים הקיימים בשוק הזה. "החוק המתמטי בכדורגל הוא ששלוש מכל חמש העברות נכשלות", אמר חוזה מרטינז פירי, לשעבר המנהל הטכני של ריאל מדריד. היחס האמיתי כנראה גרוע אפילו יותר. אם תכניסו למשוואה הזאת את הבעיות הכלכליות של קבוצות רבות באירופה, כאלו שלא יכולות להרשות לעצמן להחזיק אנליסטים - תקבלו שוב את הטעות הקלאסית של הסתמכות על כוכבי הטורנירים הגדולים.

זה בדיוק מה שקרה לסנדרלנד ב-2010. אסמואה ג'יאן הגנאי נתן מונדיאל טוב, והקבוצה האנגלית שפכה עליו 13 מיליון ליש"ט (שיא מועדון). שנה לאחר מכן, סנדרלנד שלחה אותו להשאלה באל-עין מהליגה של איחוד האמירויות.

***

אפשר להתווכח על הרבה דברים בשיטה ובדרך של ארסן ונגר ושל ארסנל, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם: הם יודעים לזהות כישרונות, ומבינים מה הדרך הנכונה לקנות כדורגלנים. ונגר לא עושה סקאוטינג בטורניר היורו: את לוקאס פודולסקי הגרמני הוא החתים הקיץ עוד לפני שהטורניר בכלל החל, ולפני שהמחיר שלו היה עשוי לקפוץ לשמיים במקרה של תצוגה נפלאה שלו באוקראינה ופולין.

לפני שהיא מחתימה שחקנים, ארסנל צופה בהם עשרות פעמים, גם באימונים וגם במשחקים. היא אפילו דואגת לאסוף עליהם מידע מחבריהם ומכריהם בכדורגל, על מנת להבין האם גם האישיות שלהם מתאימה למרקם של המועדון. לפני שארסנל החתימה את בקארי סנייה, היא שלחה סקאוטים לראות 40 משחקים שלו. הסקאוט הראשי של ארסנל, ז'יל גרימנדי, עקב אחרי סנייה במשך שלוש שנים. הדרך של ארסנל לבחור כישרונות לרכישה צריכה להוות מודל לכל קבוצה באירופה.

כל זה לא אומר שכמה שחקנים בולטים מיורו 2012, כגון דזגואב (רוסיה), ואצלב פילאר (צ'כיה) או מיכאל קרון-דלי (דנמרק) לא יכולים להיות סיפורי הצלחה בהמשך קריירת הקבוצות שלהם. זה רק אומר שמוטב למועדונים לבדוק את השחקנים האלו לעומק, ולא להסתנוור מקלטות הביצועים שלהם מאוקראינה ופולין.

צרו איתנו קשר *5988