רק בגלל הרוח

"סיפורו של ג'סי אוואנס", א' 22:00, "יס דוקו"

נדמה שאין כמעט מי שלא מכיר את הסיפור על ג'סי אוואנס, האתלט האמריקני, השחור, שזכה בארבע מדליות זהב במשחקים האולימפיים של 1936, אלו שנערכו בחסות המשטר הנאצי והיו אמורים לספק הוכחה ניצחת לעליונותו של הגזע הארי. מבחינה ספורטיבית, עוד לפני שמוסיפים את כל המרכיבים התרבותיים-היסטוריים, מדובר באתלט ענק: את השיא העולמי בריצת מאה מטר הוא קבע על מסלול ספוג במים, את השיא ב-200 מטר השיג למרות רוח נגדית חזקה, בקפיצה לרוחק הוא ניצח את האלוף הגרמני העיקש, ובמדליית הזהב במירוץ השליחים הוא השתתף רק מפני שאצן יהודי החרים את המשחקים. עד כאן הסיפור הספורטיבי היפה והמרגש.

ברמה ההיסטורית אפשר לקבוע כי הביזיון בעצם קיומה של האולימפיאדה תחת המשטר הנאצי, מלמד על תשוקתן המובנת של אומות העולם להמשיך את חייהן כרגיל, בלי להידרש לנקיטת עמדה קיצונית מדי, גם אל מול הרוע בהתגלמותו. המדינות שהשתתפו במשחקים האולימפיים העניקו להיטלר לגיטימציה שפגה רק אחרי שתקף אותן ישירות (ומי שחושב שהצדעה לפיהרר על-ידי האתלטים היא אקט תמוה, מוזמן לחפש בארכיונים תמונה של שחקני נבחרת אנגליה בכדורגל ממשחק ידידות מול גרמניה ב-1938, מצדיעים במועל יד בעת נגינת ההמנונים, כמחווה לרוח הפיוס של ימי הסכם-מינכן. תצלום מדהים). תשוקה לנורמליות שממנה ניתן להסיק לא רק על העבר אלא גם על העתיד.

ברמה התרבותית, גילה ג'סי אוואנס ששב לאמריקה כגיבור, שקל יותר להילחם בגזענות גלויה, מאשר בגזענות הסמויה שחיכתה לו בבית. אמנם עבדות רשמית לא הייתה קיימת בארצות-הברית, 60 שנה אחרי מלחמת האזרחים, אבל אפליה גזעית מעוגנת בתרבות ואף בחוק - הייתה גם הייתה. לא בכדי הפך שמו של אוואנס לנישא בפי דוברי תנועות המחאה שצצו בשנות ה-60: הוא היה פורץ דרך וסמל לדורות הבאים. 48 שנים מאוחר יותר, באולימפיאדת לוס-אנג'לס, כשישוחזר ההישג הנדיר שלו שוב בידי אתלט שחור, קרל לואיס, יעסקו כבר כולם בהישג הספורטיבי, בלי להתייחס לצבע עורו של האתלט.

החלקיק האנושי

"כוכב האדם", פרק אחרון, א' 22:10, ערוץ 1

השבוע עסקו כולם באותו חלקיק בוזון-היגס החמקמק, והצופה הסביר נותר עם חצי-תאוותו בידו. ציפינו לראות משהו קיים, ממשי, וקיבלנו ערימה של משוואות, גרפים ודיאגראמות, אולי כדי ללמד אותנו שאפילו אלוהים נראה טוב יותר מרחוק. סרטי הטבע של ה-BBC, לעומת זאת, הם עניין אחר לגמרי: כאן לא עוסקים בחישובים, מודלים ותיאוריות מחד, או בהסברים תיאולוגיים מאידך. כאן פשוט סוקרים את התוצאות באיכות שכזאת, עד שלא נותר אלא להתפעל. הסדרה הזאת שבחנה את הסתגלותו של האדם למצבים קיצוניים, היא רק אחת מאותן הפקות שגורמות לך להרגיש כמו חלקיק אנושי אל מול הנצח וכוחות הטבע. בסדרה אחרת של ה-BBC ראיתי לא מזמן שלפטריות לקח משהו כמו 50 מיליון שנה כדי להחליט שהן מטפסות מהקרקע על גזע-העץ. 50 מיליון שנה! (הן בטח לקחו פטריות). תחשבו על זה בפעם הבאה כשפוליטיקאי כלשהו מצהיר ש"מבחינה היסטורית, הוכח שצדקנו".