חדשות רעות לחופש העיתונות

פרשת קם-בלאו היא איננה מרגעיה היפים של הדמוקרטיה הישראלית

1. כתב האישום שהוגש ביום חמישי האחרון לבית משפט השלום בתל-אביב, בעניינו של עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, משקף ירידה כמעט מלאה מהעץ, מצידו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין. על כך הוא ראוי לברכות, שכן למי שמוצא את השביל לאחר שאבד ביער אומרים: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. וינשטיין, שפעל עד כה בפרשה זו כאילו הוא אפוף זעם קדוש, כאילו היה כפוף לאנשי הממסד הביטחוני שנאבקו על כבודם האבוד, גילה גישה רציונלית יותר בהסכמתו לנהל מו"מ עם בלאו ועם סנגורו ז'ק חן, שהוביל להסדר טיעון.

ובכל זאת, וינשטיין לא עשה תפנית של 180 מעלות, ובמרשם הפלילי יישאר רישום על הרשעה וענישה על-שמו של עיתונאי, על שעשה את עבודתו העיתונאית וקיבל לחזקתו מסמכים ששימשו אותו לכתיבה ולפרסום תחקירים. ועדיין, ארבעה חודשי עבודות שירות, שלא ייאלצו את בלאו להכיר תא-כלא מבפנים, הם הרע במיעוטו. מעניין כיצד קיבלה זאת פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי), עו"ד הדס פורר-גפני, שניהלה באגרסיביות חריגה את משפטה של ענת קם, והייתה אמורה לעמוד בראש צוות התביעה גם במשפטו של בלאו.

אפרופו קם, בעוד כחודש ידון בית המשפט העליון בערעור שהגישה על העונש הכבד שנגזר עליה בביהמ"ש המחוזי - ארבע וחצי שנות מאסר. סנגורה, עו"ד אילן בומבך, כבר משייף את טיעונו: אם בסיבוב הקודם ביקש להעביר את האשמה העיקרית מכתפיה של קם לאלה של בלאו, כעת הוא מבקש להציבם בשורה אחת. ואם בלאו "זכה" לעבודות שירות בלבד, קם זכאית גם היא להקלה בעונש. זהו טיעון מתעתע: שניהם אמנם הואשמו באותו סעיף מגונה בחוק העונשין הקרוי "ריגול חמור", אך בזאת מסתיים הדמיון. גם אם קם זכאית להקלה בעונשה, היא פעלה בלי קשר למקצוע העיתונאי שבשמו קיבל והחזיק בלאו את המסמכים הרגישים.

האופן שבו טיפלה מערכת אכיפת החוק בפרשת קם-בלאו איננו מרגעיה היפים של הדמוקרטיה הישראלית. מינוריות ככל שיהיו העבירות שבהן מודה בלאו, מדובר עדיין בהרשעה פלילית שתשמש בהכרח את הממסד הביטחוני מכאן והלאה כקלף מאיים ביחסיו עם העיתונות החוקרת והמסקרת אותו. אלה הן חדשות רעות לחופש העיתונות. אלא שבהתנהלותו מול הפרקליטות ובהחלטתו ללכת להסדר טיעון, בלאו פעל - ובצדק - קודם כול בשם האינטרס האישי שלו. הוא איננו חייב לנהל את המלחמה על חופש העיתונות על גבו שלו.

לינדנשטראוס מגרד את שולי הלגיטימיות

2. מבקר המדינה היוצא, מיכה לינדנשטראוס, קיבל את אישורה של הכנסת, באמצעות חקיקת-בזק, לאפשר לו להשלים את כתיבתו ואת פרסומו של הדוח בפרשת הרפז-אשכנזי. בינתיים, הורה בג"ץ למדינה להשיב לעתירתו של עו"ד שלומי פרידמן, הטוען שיש לבטל את התיקון לחוק מבקר המדינה, שהעניק למבקר היוצא אפשרות להשלים דוחות במשך שלושה חודשים נוספים. זאת, לטענתו, בשל סתירה בין החוק לבין חוק יסוד: מבקר המדינה. יהיה מעניין לראות את היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, ואת אנשי הפרקליטות מגינים על החוק בבג"ץ, לאחר שהזהירו בדיוני החקיקה בכנסת מפני הקשיים המשפטיים הללו בדיוק.

בינתיים, החל השבוע המבקר החדש, יוסף שפירא, את כהונתו בסדרה של פגישות עם בכירי משרדו. שפירא יודע כי מבין הנושאים שלינדנשטראוס רשאי לטפל בהם בשלושת החודשים הנוספים שקיבל, דוח הרפז-אשכנזי הוא היחיד שבו הוא מתכוון לטפל, ולו יקדיש את כל זמנו כעת. יש להניח ששפירא רואה את הדבר בחיוב - הוא רואה את ההכרח להשלים ולפרסם את דוח הרפז בהקדם האפשרי, נוכח הקיפאון שהמערכת הצבאית והביטחונית שרויות בו בהמתנה למסקנות, ויודע שאם הטיפול בדוח היה מועבר אליו, הוא היה מתעכב בחודשים ארוכים.

בחוגים סגורים אומר שפירא כי הוא אינו שותף לעמדתם של המשפטנים שהביעו חשש שהתיקון לחוק המבקר עלול להיפסל בבג"ץ. לגישתו, אין שני מבקרים המכהנים כעת בו-זמנית, ולא מדובר בהארכת הכהונה של המבקר, אלא רק במתן אישור להשלים כתיבת דוחות. לכן, לשונו של חוק היסוד, הקובע שכהונת המבקר תהיה שבע שנים בלבד, אינה נסתרת.

עד לפרסום דוח הרפז ייהנה לינדנשטראוס מצו איסור פרסום חריג, שהוציא בג"ץ, והאוסר על פרסום חומרים גולמיים שהועברו למבוקרים - אל"מ ארז וינר ואחרים - לצורך גיבוש תגובתם לטיוטת הדוח. על הצו החריג הזה החליטו בימים האחרונים השופטים עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין ונעם סולברג, במסגרת עתירתו של וינר עצמו נגד המבקר בדרישה לקבל את כל החומרים שנאספו במהלך הבדיקה (בג"ץ 2759/12).

זהו צו חריג מאחר שאין הוראת חוק קונקרטית שמכוחה יכול בית המשפט להורות על איסור פרסום כה גורף, והוא מעורר סוגיות של חריגה מסמכות. אולם הרכב השופטים קיבל את גישתו של פרופ' דוד ליבאי, שייצג את מבקר המדינה בעניין זה. ארבל כתבה בהחלטה כי "לטעמנו, לבית המשפט יש באופן עקרוני סמכות למניעת פרסום במקרים מיוחדים המצדיקים זאת, ושאינם מוסדרים על-ידי החוק. סמכותו הטבועה של בית המשפט עשויה להצדיק במקרים מסוימים מתן צו שיפוטי האוסר על פרסום כלשהו. יש להשתמש בסמכות זו באופן זהיר ומבוקר ובנסיבות חריגות".

ארבל הסתמכה בהחלטתה להוציא צו איסור פרסום, בין היתר, על הצהרת המבקר בבג"ץ, כי ישלים את כתיבת הדוח עד למועד פרישתו. כעת, כשלינדנשטראוס קיבל שלושה חודשים נוספים, הוארך בהתאם גם תוקפו של הצו, והוא מגרד את שולי הלגיטימיות אפילו לפי גישתו הסובלנית של בג"ץ.

זכות הצבעה פוליטית - גם לתאגידים?

המאבקים בזירה הכלכלית והפוליטית בשאלות של ריכוזיות, יחסי הון-שלטון והטיפול בחדלות פירעון של תאגידים, מסתירים מאחוריהם שאלה כללית יותר - על מעמדם של תאגידים בחברה מודרנית. היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", עו"ד אלעד מן, העוסק גם במשפט מסחרי בינלאומי, טוען שיש לשקול ברצינות הענקת זכות ייצוג פוליטית לתאגידים, ולא רק לאזרחים יחידים.

עו"ד מן שמשמש גם כנציג לשכת עורכי הדין בקשריה עם כמה לשכות זרות, כולל לשכת עורכי הדין של אנגליה, טוען שיש לנהוג בהתאם לאמרה הנושנה "אין מיסוי ללא ייצוג", ושקיומם של מס חברות וחובות תאגידיות אחרות מחייב לשקול במקביל מתן זכות הצבעה לתאגידים, גם כחלק מהאחריות החברתית הכוללת שלהם.

מן כתב בעבודת מאסטר שכתב בהנחיית פרופ' שרון חנס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, כי "כשם שתאגיד כבול ומחויב בחובות משפטיות יסודיות, כגון ציות לחוק, תשלום מסים ועקרונות משפט ציבורי לעתים, כך שמורה לו הזכות להשפיע ולנווט את התנהגות המדינה כחלק מנושאי הנטל בה. ככל שמתפתח השיח סביב התאגיד כחלק אינטגרלי מהמארג החברתי המודרני, מתחדדת ההבנה על אודות נחיצות הסדרת אופני הפעולה הלגיטימיים שלו, ובאינטראקציה בינו לבין פרטים אחרים בחברה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988