מוזיקה: מופע שנות השבעים

קשה להעלות על הדעת שני אמנים יותר שונים זה מזה. ובכל זאת, אלבומיהם החדשים נפגשים באותו ציר זמן, כלומר בעבר, כלומר במחוות שלהם לגיבורים המוזיקליים שעיצבו את אישיותם. אר קלי האמריקני, 45, התחיל קריירה לפני יותר מ-20 שנה כפרובוקטור פדופיל של סול והיפ-הופ רכים, חורכי מצעדים. הוא הפך לאחד מכוכבי הסול הכי גדולים בארה"ב בעשורים האחרונים תוך שהוא נכנס ויוצא מבתי משפט, ובונה לעצמו פרסונה ייחודית: מצד אחד ארכיטקט של מוזיקה מסורתית ומוכרת מיליונים, ומצד שני, יוצר שאחראי לכמה מהתמלילים הכמו-אירוטיים הכי מביכים שהושרו בפופ לדורותיו.

רומר, 33, נולדה באיסלמאבאד לאב בריטי ולאם ילידת המקום, ובילדותה הוריה היגרו מפקיסטן לאנגליה. לפני שנתיים הוציאה אלבום בכורה מאוד יפה שהפך אותה מיד לאהובת הקהל באנגליה, והציג קרבה שלא תיאמן בין קולה לבין זה שהיה למנוחה המופלאה קארן קרפנטר. מאחר שהיו שם לא רק קירבה קולית אלא גם בהחלט יכולות ביצוע והגשה ופרשנות מאוד טובות ואמינות של רומר עצמה, לא ניתן היה לפטור אותה כחיקוי בלבד.

אלבום הבכורה המצליח והיפה הציג את רומר כקול חדש שחוזר 40 שנה לאחור, ואלבומה הטרי מעמיק את המגמה. זה אלבום שני שמנסה לחמוק מבעיות האלבום השני הקלאסיות בכך שאין בו שירים מקוריים אלא רק שירים בדיוק מאותה תקופת זמן, כלומר ראשית שנות ה-70. ופה היא משיקה לפרויקט הנוכחי של קלי. אלבומו הקודם, שיצא גם הוא לפני שנתיים, פתח עידן יצירתי חדש עבורו. זה היה אלבום "בוגר" יחסית, עם גישה והפקה שהתכתבו פחות עם בנות התשע עד ארבע עשרה, לקוחותיו הקודמות, ויותר עם האימהות שלהן. קלי הציג סול רך ומשובח, כולל כמה לחנים ממש נהדרים, ועם טקסטים שיחסית לעברו היו כמעט נטולי כל קרבה לפורנוגרפיה. מעבר לתכניו, האלבום שאב את רוחו בעיקר מענקי הסול האל-זמניים כמו מארווין גיי וסם קוק ואל גרין.

ללא חן וחסד

קלי, כמו שקורה להרבה מאד אמנים מתבגרים, חזר לחיק המוזיקה שעליה גדל. באלבומו החדש החזרה נמשכת, כשהקו הרטרואי מבקש לנטוש את הבלדות ולגלוש גם לשירים קצביים ומסיבתיים. ובכל פעם שקלי מעלה את הטמפו הוא נופל מהרגליים. כל מה שאיטי, רגשן ומתבכיין כאן, נע בין היעיל, כמו Green light ל-Clipped wings הסטיבי וונדרי והיפה, ועד ל"ליידי סאנדיי" שהוא ממש שיר סול רך כובש ומנצח. אבל קלי חתום גם על "האהבה היא" שמעתיק את כל סממני ההיכר של בארי ווייט המנוח, המקצב, המילים, עיבודי המיתרים, ולא הולך לשום שיא למרות שהוא השיר הפותח.All rounds on me הוא חיקוי זול לריי צ'ארלס של שנות ה-60 המוקדמות, והכי גרוע -Party jumpin. לכאורה להיט קיץ נוסחתי לים ולבריכה, שגם מצדיע גלויות ל"לטס טוויסט אגיין" של צ'אבי צ'קר, אבל אין בו שום חסד ושום חן, והוא נשמע כמו להיט פלסטי מהאייטיז ולא כמשהו שיצא מאותו המפעל בו נתפרו הבלדות החזקות כאן. כך שהתוצאה לא אחידה ברמתה.

אצל רומר, לעומת זאת, יש הרבה פחות נפילות. לזכותה ייאמר שבחרה לא בחידושים לשירים מאוד ידועים או מצליחים בני ארבעים. היא לא תרה אחר להיטים, אלא נשענת בעיקר על קלאסיקות די עלומות של יוצרים מבצעים מעולים מאותן השנים כמו ג'ימי ווב מצד הקאנטרי המתוחכם ואייזק הייז ענק הסול. יש פה שני שירים לגמרי מופלאים, אחד של טרי ריד במקור והשני של טאונס ואן זאנט, וגם בשאר אפשר לסמוך על ההתכוונות, המוקפדות והחום של רומר. הבעיה באלבום היפה הזה היא שחסר לו איזה שפיץ, משהו בנוסח "ארית'ה" ו"קח אותי כמו שאני" מאלבום הבכורה שלה, שנהנו לא רק מזמרת ומעיבודים שנשמעים כמו השנים ההן, אלא גם ממנגינות מפוארות. כאן משהו נותר קטן, צנוע ומופנם מדי. אולי כדאי להידרש להשוואה עם קארן קרפנטר לא בצד האמנותי אלא המסחרי, כדי להבין את החום וגם את החולשה בחדש של רומר.

מלטפת את הערב

אחיה של קארן בצמד הקארפנטרס, ריצ'ארד, דאג תמיד לתחמושת מסחרית ולהיטית נוצצת, כזו שהביאה את המלנכוליה המופלאה בקולה של אחותו גם אל המצעדים, תוכניות הטלוויזיה וקהל המיליונים הכי מהוגן ושמרן. אצל רומר נוכחות המלנכוליה מעודנת ושובה, אבל כובד הראש מאיים להכניע את האור והקלילות שיאזנו את הצללים. התוצאה הכוללת אינה אלבום נצחי להתעמק בו, אבל בהחלט מספקת תחושה של שקיעה סבנטיזית די נהדרת, נניח על איזה חוף נידח בקליפורניה. כך שלמי שמחפש נוסטלגיה עדכנית לשנות ה-70, אפשר להרכיב את התפריט הבא: אר קלי יספק חלופה עדכנית למסיבת חוף או בריכה בשעות בוקר, ועם הדמדומים רומר תצבע ותלטף את הערב והלילה עם הרומנטיקה המהורהרת, המעודנת והרגישה שלה. שני תקליטים שאין בהם הרבה משקעים מעבר לטעם של פעם, אבל הטעם, בחלקו הלא מבוטל, בהחלט טעים.