תנו צ'אנס לארה"ב: אל תוותרו על היינות האמריקניים

לא ברור למה יינות אמריקניים מתייבשים פה על המדפים, בעוד יינות צ'יליאניים די דומים זוכים להצלחה ענקית ■ חיליק גורפינקל, שבדר"כ אינו חובב יינות תוצרת ארה"ב, בדק והופתע

לפני כמה חודשים פרסמתי כתבה לא ממש מתלהבת, בלשון המעטה, על בירות אמריקאיות. קצת לאחר מכן אירחתי במדור את מנכ"ל יקב אופוס 1 המהולל מקליפורניה, שגם מיינותיו המיוחסים לא ממש נפלתי מהכיסא. לכן די ברור מדוע חששתי להתעסק שוב באלכוהול מתוצרת ידידתנו הגדולה שמעבר לים.

אני לא ממש משתגע על יינות מהעולם החדש - כל מה שהוא לא אירופה. משהו בבומבסטיות, בעודף טעמי הפרי והעץ, באלכוהוליות המתפרצת, לא מדבר אליי. כזה אני, מיזנטרופ ואולי גם קצת מזוכיסט, שמעדיף יינות שמתעקשים להציק לחך שלו עם הרבה חומציות ואפילו עם קצת "סירחונות". בקיצור, יינות מבורגון. מקסימום קיאנטי. אבל מה לעשות וכנראה אי-אפשר להחזיק מדור אלכוהול שעוסק רק ביינות בורגון וקיאנטי.

החלטתי אם כן לנסות שוב. כבר הרבה שנים שאני שומע מלא מעט אנשים, שבאמת מכירים היטב את יינות ארצות הברית, שמה שאני מכיר בתור יינות אמריקאיים - מה שמגיע לכאן - הוא ממש לא מייצג. אבל מה לעשות והנני כאן, ולכן שותה מה שיש כאן.

הכנתי לעצמי מקבץ לא מייצג של כמה יינות מתוצרתם של חלק ממעט היקבים האמריקאיים המיובאים לישראל. יקבים רציניים, ותיקים, גדולים, מכובדים, אבל ממש לא יקבי בוטיק של יין ב-400 דולרים לבקבוק, שאליהם התכוונו כנראה אותם יודעי דבר.

בכל הקשור ליין אמריקאי, מתברר שאני לא ממש לבד בחוסר החשק שלי, גם אם לא מאותן סיבות. צ'ילה, ובמידה מסוימת גם אוסטרליה, הצליחו הרבה יותר במסען אל חכו של חובב היין הישראלי, אף שהן ארצות יין פחות ותיקות ונחשבות מארצות הברית - וליתר דיוק מאזור קליפורניה המהולל, מחוז היין החשוב והמפורסם ביותר של ארצות הברית.

זה קצת מוזר, מפני שגם צ'ילה (שהצליחה כאן בענק עם הגאטו נגרו ועם המון יינות אחרים אחריו) וגם אוסטרליה, ובמידה מאוד גדולה של דמיון בעצם גם היינות המקומיים שלנו, משחקים בדיוק על אותו מגרש שעליו ארצות הברית רשמה פטנט כבר מזמן.

כולן מייצרות יינות שהקלפים הכי חזקים שלהם הם פרי ועץ, בומבסטיות וכוח, והרבה פחות חומציות, אדמה, טחב ובעיקר תחכום ואלגנטיות. זו כמובן הכללה גסה, אבל בלי הכללות לא מגיעים לכלום, אמר פעם מישהו חכם.

היקבים שבחרתי היו ברינג'ר ((Beringer הוותיק, ריוונסווד ((Ravenswood אלוף הזינפנדל (אולי הזן הכי אמריקאי, אף שמוצאו בכלל באיטליה, שם הוא מכונה פרימטיבו), ויקב הס (Hess) המיוחס, שבכלל לא ידעתי שהוא מיובא לכאן.

את רשמי הטעימה המפורטים תוכלו לקרוא במסגרת שלצד הטור, אבל כבר עכשיו אקדים ואומר שההפתעה הייתה ענקית. בשנים שבהן זנחתי את היין האמריקאי לאנחות, הספיק זה ללמוד משהו. ושוב, אני מדבר רק על טעמי הפרטי. לא שמתוך הבקבוק קפצו ובאו יינות בורגון מחופשים ל-Made in USA. כל העץ והפרי היו כאן עדיין. אבל - משהו קרה ליין.

אולי בזכות השנתונים הלא ממש צעירים שעדיין עומדים כאן על המדפים (ואיזו הוכחה טובה יותר יש לכך שהיין האמריקאי לא ממש מצליח כאן, כשאפשר לקנות עדיין יינות משנות בציר מוקדמות כל-כך, יחסית). אולי גם בזכות ההתבגרות של תעשיית היין האמריקאית. כך או כך - העץ הפך למרוסן יותר, האלכוהול פחות בולט, ולטעמי הפרי הקלאסיים הצטרפו גם טעמי משנה של אדמה וטחב שאני כה אוהב. לא בכל היינות כמובן, וכולם עדיין מאוד פירותיים. אבל בשכל. בלי להעיק.

צרו איתנו קשר *5988