המסכן, הוא נולד עם רגל-כסף בפה

הביטוי "לשים רגל בפה" נולד בסוף המאה ה-18, לציין את הישגיו הרטוריים של חבר אחד בפרלמנט האירי. "חצי השקרים שמספרים עליי אויביי אינם נכונים", הוא היה אומר. אחד האויבים האלה השיב, "כל אימת שהוא פותח את פיו, הוא מכניס את רגלו אל תוכו".

מה לרגל אצל הפה? שאלה טובה, שכרוכה בה כבר התשובה. אין מקום סביר פחות בשביל הרגל מאשר בחלל שבין החך ללשון. "רגל בפה" נועדה לציין מישהו עילג, כבד לשון, מגושם. זו אינה רשימת התכונות הנחוצות לפוליטיקאי, בעיקר כאשר הוא נמצא תחת מעקב שוטף של תקשורת משועממת ולא-סלחנית.

"רגל בפה", היא כשלעצמה, אינה קטלנית. הפוטנציאל הקטלני שלה קשור במידה שבה היא מקבעת את דימויו של הפוליטיקאי בעיני הבוחרים.

ג'ורג' בוש האב היה מפורסם בעילגותו, אם כי בניגוד לבנו, איש לא טפל עליו טיפשות או שטחיות. במערכת הבחירות של 1988, פוליטיקאית דמוקרטית מושחזת לשון מטקסס, מדינתו של בוש, אמרה עליו (בנאום מפורסם, בוועידת מפלגתה), "ג'ורג' המסכן, הוא נולד עם רגל-כסף בפה" (יוטיוב, XiQyZFIh0fU).

זה היה צירוף של שתי אימרות כנף, "נולד עם כפית כסף בפה", מפני שאביו היה עשיר מופלג; ו"שם רגל בפה". אמריקה התפוצצה מצחוק. הסקרים הראו, ש"ג'ורג' המסכן" יובס. שנתיים אחר כך, הפוליטיקאית ההיא היתה מושלת טקסס, היא התארחה בבית הלבן, והנשיא ג'ורג' בוש העניק לה מתנה מיוחדת במינה: רפליקה קטנטנה של רגל, עשויה כסף טהור (אגב, הפוליטיקאית ההיא הובסה כאשר ניסתה לחזור ולהיבחר למושלת. הביס אותה ג'ורג' בוש הבן).

מיט כמו ג'ורג'

גזרה שווה כבר הוצעה וגם הוצאה בין בוש האב ובין מיט רומני. שניהם בני טובים, עם כפית כסף בפה; אבא היה פוליטיקאי בולט בזכות עצמו (סבא בוש היה סנאטור מקונטיקט, אבא רומני היה מושל מישיגן ושר השיכון בממשל ניקסון); שניהם ניסו להימלט מצילו של אבא באמצעות מעבר למדינה אחרת (בוש עבר לטקסס, רומני עבר למסצ'וסטס).

שניהם התחילו קריירות מצליחות כאנשי עסקים (בוש עשה מיליונים בנפט, רומני עשה עשרות מיליונים בהון סיכון); שניהם ניסו להיבחר לסנאט, ונכשלו; שניהם התחרו על הנשיאות בשם פרגמטיות וכישורים, לא בשם אידיאולוגיה, ונכשלו בניסיון הראשון להיבחר למועמדי מפלגתם; שניהם פנו פניות חדות ימינה, שרבים חשבו לביטוי של אופורטוניזם.

ושניהם נפלו בשלב די קריטי במלכודת הלעג. אצל בוש, הלעג היה קשור בהתיימרות. כדי להיפטר מן הדימוי הרכרוכי, הכמעט-לא-גברי, שדבק בו במרוצת השנים, הוא ניסה לשכנע את אמריקה שהוא טקסאני "אמיתי". אצל רומני, הלעג קשור ברושם שהוא מנותק מחיי היום-יום של רוב האמריקנים.

אנשים עשירים מאוד כבר התמודדו על הנשיאות, מבלי שעושרם יכביד עליהם. לא כן רומני. הוא שם את רגלו בפיו פעם אחר פעם: הוא הזמין יריב פוליטי "להתערב על 10,000 דולר" בשידור טלוויזיה חי; הוא הכריז שהוא "אוהב לפטר אנשים העובדים בשבילי"; הוא שח לפי תומו, שאשתו נוהגת "כמה קדילאקים"; הוא הסתבך ללא תקנה בעניין שומות המס שלו. עכשיו מתהלכת השמועה, שהוא מסרב לפרסם שומות של שנים קודמות, מפני שהן יגלו כי הוא לא שילם כל מס.

הייתכן שרומני לא יצליח להיבחר לנשיא בגלל שומות המס שלו? זה רעיון הנשמע מוטרף מעיקרו, אבל שומות המס מככבות עכשיו בסדרת תשדירי טלוויזיה של אובמה במידה המעוררת את הרושם שאנשי הנשיא מאמינים בפוטנציאל הקטלני של העניין הזה (יוטיוב, 45TzZa_wEnE).

הם "אינם מחבבים" אותו

מסעו של רומני אל מעבר לים התיישב להפליא עם הציפיות ל"רגל בפה". זה היה צריך להיות מסע קל למדי, שיעניק נופך קוסמופוליטי למושל הפרובינציאלי. תחת זאת הוא מעד בכל אחת משלוש תחנותיו. הוא העליב את הבריטים, כאשר הטיל ספק ביכולתם לנהל את האולימפיאדה בהצלחה; הוא העליב את הפלסטינים, כאשר דיבר על נחיתותם התרבותית (רוב הישראלים כנראה מחאו לו כפיים, אבל לרוע מזלו הם לא יצביעו בנובמבר); ודוברו העליב בגסות מיוחדת שורה של כתבים, שניסו לצעוק שאלות לבוס, לאחר שהניח זר על קבר החייל האלמוני בוורשה.

מעידות רומני בחו"ל לא יכריעו את הכף. לרוב הגדול של האמריקנים לא אכפת, בייחוד כאשר האופק הכלכלי מתקדר והולך, והמשק האמריקני עובר מצמיחה איטית לזחילה מבשרת רעות. אבל המעידות האלה מזינות רושם, שרומני לא הצליח עד כה להפיג. הסקרים חוזרים ומאשרים, כי המושל לשעבר מעורר הסתייגות אישית אצל רוב המצביעים. הם "אינם מחבבים" אותו, בשעה שהם נוטים חיבה לנשיא אובמה.

עניין החיבה הוא משונה מעיקרו. על ג'ורג' בוש הבן אמרו, כי סוד הצלחתו ב-2000 (בקושי) וב-2004 (פחות בקושי) היה פאקטור החיבה האישית. סקרים הראו, כי הרבה יותר אמריקנים רואים בו אורח רצוי לארוחת צהריים בביתם. אבל הסיכוי שאמריקני יארח את הנשיא לארוחת צהריים כנראה קטן מזה שיזכה בלוטו, או שיוכה מכת ברק. אף על פי כן, מספר ניכר של אמריקנים מוכנים לעשות טריוויאליזציה כזאת של בחירתם.

התקשורת "אוהבת להסיח את הדעת"

אתמול (יום ד') התפרסם סקר חדש ("ניו יורק טיימס"/סי.בי.אס בשיתוף אוניברסיטת קוויניפק, ניו יורק), המראה כי הנשיא ביסס את יתרונו בשלוש מדינות קריטיות לחלוטין - פלורידה, אוהיו ופנסילווניה. גירעון של חיבה אישית מעיק על רומני בכל אחת מן המדינות האלה.

יתרון אובמה גדול מסטיית התקן (4%), אבל אינו מוחץ. זה יתרון שרומני יוכל בהחלט למחוק. הוא יוכל להיזכר, כי ג'ורג' בוש האב פיגר ב-12% בשלב הזה של מערכת הבחירות ב-1988. הסימנים מעידים שלרומני יש יתרון ניכר באיסוף כספים. הוא ייהנה מתמיכה ממומנת היטב של ארגונים "עצמאיים" ושל יחידים (כמו שלדון אדלסון), שחוקי מימון הבחירות אינם חלים עליהם. מי שאומר שלרומני "אין סיכוי לנצח" פשוט אינו יודע מה הוא שח.

אבל ברור למדי, שהמפלגה הרפובליקנית לא היטיבה לבחור השנה את מועמדה לנשיאות. זו היתה שנה שבה הנשיא פגיע במיוחד: פגיע במידה שהיה ג'ורג' בוש האב ב-1992, בעיצומו של משבר כלכלי. אז, הדמוקרטים בחרו את ביל קלינטון למועמדם, והוא ניצח בהפרש ניכר.

קלינטון רפובליקני היה יכול עכשיו להכתיב את הקצב. תחת זאת, לרפובליקנים יש מועמד המקל על הדמוקרטים לדבר על משהו אחר. מה אופיינית היתה תרעומתו של רומני השבוע, בראיון לסי.אן.אן, על התקשורת "האוהבת להסיח את הדעת", ולדבר על רגלו ועל פיו במקום "לדבר על הכלכלה".

אם הרפובליקנים יפסידו בנובמבר, מיט רומני יהיה הסיבה העיקרית. הוא מצטייר עכשיו כנכס העיקרי של המפלגה הדמוקרטית.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com