מנהל בית החולים שיבא: "בתנאים כאלה קשה להציל חיים"

"טיפול מקצועי ברמה גבוהה ובטכנולוגיה המתקדמת ביותר; יחס אישי לכל חולה כאילו הוא המטופל היחיד; אי-פגיעה ביכולת הטיפול למרות האילוצים התקציביים; תנאי אשפוז טובים לכלל החולים ולא רק למיוחסים" - אלה עיקרי הסטנדרטים האמיתיים של שיבא, ואם אנחנו עדיין לא שם, יש להפשיל שרוולים ולצעוד קדימה.

אלי הורביץ ז"ל היה ידיד אישי של המרכז הרפואי שיבא וידיד אישי שלי. מאז שחלה הוא טופל אצלנו בשיבא. כך הוא בחר לעשות. אלי יכול היה לקבל טיפול רפואי בכל בית חולים בעולם על-פי בחירתו, אך הוא התעקש לעשות זאת רק בתל השומר ובמשך התקופה שבה טופל - לא אכזבנו אותו.

ועדת משרד הבריאות שבדקה את הטיפול הרפואי באלי הורביץ ז"ל הגיעה למסקנה שהוא טופל בסטנדרטים המקצועיים המקובלים. אני חייב לומר שמסקנה זו מייסרת אותי, משום שבמקרה של אלי לא הגענו לסטנדרטים האמיתיים של שיבא. ייתכן שבכל מקרה, גם אם הסטנדרטים של שיבא היו מתקיימים, לא היינו מצליחים להציל את אלי, אבל בוודאי שהיינו מונעים את התסכול של בני משפחתו.

מעבר למסקנות ועדת הבדיקה, יש לדאבוני מקום להכות על חטא: שנים של אי-השקעה בפיתוח הרפואה הפנימית ואי-השקעה מספקת בפיתוח המשאב האנושי של רפואה זו.

מחד, כעסתי על ד"ר ורד הורביץ על ההאשמה הפומבית חסרת האבחנה אותה ירתה ליד מספד אביה, האשמה שגררה כמובן הסתערות רבתי של התקשורת על כל שיבא. מאידך, התבטאותה על כך ש"בשעתיים האחרונות של חייך ראית את הפנים המכוערות של המדינה", גם אם לא התכוונה לכך, משקפת בעצם את סילוקה של הרפואה הפנימית מסדר היום הלאומי שלנו.

בשנים האחרונות אני חש כמו אותו ילד שמנסה לסתום את החור בסכר באצבעו הקטנה. אני זועק שוב ושוב שמצבן של המחלקות הפנימיות הוא הבבואה האמיתית של מצב הרפואה הציבורית בישראל, מתחנן שיבינו שבתנאי המחסור והעומס ובהיעדר רופאים, קשה להציל חיים, למנוע מכאוב ולהאריך חיים. ואין שומע.

הרפואה הציבורית ניגפת ומתקצצת, בעוד הרפואה הפרטית חוגגת. שם אין חוסר משאבים וגם לא תקנות מגבילות ואילוצים אינסופיים. אבל זו לא הרפואה שמטפלת בכולנו וגם אחראית על כל נושא שעת החירום. ישראל עלולה למצוא את עצמה מול צרכים כאלה בכל רגע נתון!

מי שצפה בטקס פתיחת האולימפיאדה שהתקיים בלונדון, חזה כיצד הבריטים מצאו לנכון לקשור כתרים לרפואה הציבורית. לתוך תחומי האצטדיון הוכנסו כ-1,000 מיטות כהצדעה למערכת בריאות שבריטניה חפצה ביקרה. בבריטניה הגדולה קשיי מערכת הבריאות הציבורית מאיימים על יציבות הממשלה, אבל לא אצלנו. כאן מטאטאים את מערכת הבריאות הציבורית אל מתחת לשטיח, מייבשים אותה מתקציבים ציבוריים ומתקנים תקנות שכולן איסורים וסייגים עד שצריך להיות אקרובט של ממש כדי לנהל אותה.

לפני למעלה משנתיים שיגרו ששת מנהלי המחלקות הפנימיות בשיבא מכתב משותף ונדיר לראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות, שבו קבלו על כך שעומס החולים המאושפזים גורם למשכי אשפוז בלתי סבירים המגיעים בממוצע לכדי פחות מיומיים לחולה במחלקה פנימית. אשפוזים אלה אינם מאפשרים בירור או טיפול מינימלי בחולים, הם כתבו והוסיפו, "זהו קו אדום ובבחינת הגיעו מים עד נפש והוא אינו מאפשר את המשך המצב הקיים".

כל יום שעובר עלינו ללא קטסטרופות של ממש, ולאושרי רוב הימים הם כאלה, הוא תולדה של הצוותים הנפלאים - הרפואיים, הסיעודיים והלוגיסטיים - של המרכז הרפואי שיבא. מכתבים רבים, פקסים ואימיילים מגיעים לשולחני מדי שנה ממטופלים ובני משפחותיהם המעלים על נס לא רק את הרמה הרפואית והניתוחית של הצוותים שלנו, אלא גם ואולי בעיקר את האנושיות, החמלה ואהבת האדם הטבועה. "רוח שיבא" אנו קוראים לתופעה זו ומעודדים אותה בכל האמצעים העומדים לרשותנו.

זהו היתד האיתן שהפך בעצם את המרכז הרפואי שיבא לבית החולים של המדינה, עם הצלחות מדהימות בתחום הצלת חיים, עם הובלה בתחום האקדמי דרך לימוד והכשרת הדורות הבאים של רופאים ואחיות ועם הישגים בינלאומיים בלתי רגילים. בתחום המחקרי, לרבות שיתופי פעולה הדוקים עם בתי חולים מובילים ברחבי העולם.

אז בהחלט, אני לא מרוצה מ"הסטנדרט המקצועי המקובל" לפיו טופל אלי הורביץ ז"ל, ומן הסתם טופל גם אלי בוזגלו שמשפחתו לא כיסתה את כל התקשורת, ואני כן נחוש להגיע לסטנדרטים האמיתיים של שיבא.

אז בהחלט, אנחנו אנשי מערכת הבריאות הציבורית מהווים שק חבטות תמידי לכל הפריקים של המדיה, היוצאת מדעתה לרמוס את שארית הכבוד של העוסקים ברפואה ומוציאה להם את החשק להמשיך למרות הקשיים. אבל יש לנו תקווה שהחברים מהמדיה יסטו מעט מהשגרה.

אז בהחלט, אנו רואים וחווים פער ציפיות אדיר בין המטופלים ומשפחותיהם לבין יכולות הצוותים. צריך לצמצם את הפער הזה על-ידי קידום המערכת ולא על-ידי הנמכת ציפיות.

אז בהחלט, החדשות הטובות וההצלחות והמלאכים האנושיים, כל אלה לא זוכים למספיק חשיפה תקשורתית, אבל הם קיימים ומתרחשים כל העת גם בשיבא. זכות הציבור לדעת.

השורה התחתונה היא שלמרות תרבות המחסור, יש לנו דנ"א שיבאי לתפארת, עם נחישות, יכולת ורצון לקדם את הרפואה הציבורית. החוסן הזה לא יתכופף מול השמצות, לא יירתע מהתקרנפות דרגים מנהליים המושפעים מצבע הדם והאותיות, וגם לא יתייאש נוכח אדישות או גרירת רגליים של מקבלי החלטות במדינה, הממאנים להבין ששמירה על מערכת בריאות ציבורית ראויה ומתפקדת היא קריטית בחשיבותה לא פחות מהחינוך ומהרווחה.

* הכותב הוא מנהל המרכז הרפואי שיבא תל השומר