המדינה לוקחת כשנוח לה

בתעשיית חיפושי הנפט והגז איש לא הופתע מפסק הדין של בג"ץ בעתירות נגד חוק ששינסקי. אף אחד לא ציפה שבג"ץ יתערב בשלב כה מאוחר במהלך שכבר עוגן בחוק של הכנסת.

בין העותרים נפקד מקומו של בעל השליטה בקבוצת דלק, יצחק תשובה, חברה שהיא שחקנית מרכזית בתחום חיפושי הגז. למוד ניסיון כואב מהמאבק במדינה בשלבים מוקדמים יותר, הבין תשובה שהסיפור הזה תם ונשלם, ושכל הכסף ששולם לנבחרת המשפטנים המהוללת עבור חוות-הדעת המלומדות שהם סיפקו - היה לשווא.

ההגנה על אינטרסים עסקיים אינה ערך שבית המשפט ייצא בשלו למלחמה נגד המחוקק, ולזכות הקניין אין בישראל את הילת הקדושה שיש לה במשפט האמריקני.

ובכל זאת, אם הייתה ציפייה כלשהי מבית המשפט, הייתה זו ציפייה לסוג של הבנה לתחושת היזמים והמשקיעים כי המדינה נהגה בחוסר הוגנות מסוים כשהחליטה לשנות את כללי המשחק בעיצומו של המשחק.

המדינה נהגה כריבון עולם

עם כל הביקורת המוצדקת על החקיקה הארכאית ועל שיעור המיסוי המגוחך שהוטל על תגליות גז, האם יש למישהו ספק ששום דבר לא היה קורה אלמלא הבינו במשרד האוצר שתגליות הגז הן גם הזדמנות פז להגדיל את הכנסות המדינה?

המדינה נהגה כאן כריבון עולם - נותנת כשנוח לה, לוקחת כשנוח לה, וכל מה שיש לבית המשפט להוסיף הוא "יהי שם המדינה מבורך". כל המלל על המטרות החברתיות הנעלות שבשמן נגבה המס, עדיין טעון הוכחה.

בכמה כסף מדובר ומתי נראה אותו? שאלה טובה.

התקבולים מהמס החדש, "מס ששינסקי", צפויים להתחיל לזרום לקופת המדינה בזרם חזק ויציב רק לקראת סוף העשור הנוכחי, שיגיע בשיאו ל-2 מיליארד שקל בשנה.

נכון להיום, המדינה מעריכה את שווי הזכויות שלה במאגרי הגז ב-12.5 מיליארד שקל ממס ששינסקי, ועוד 5.4 מיליארד שקל שיניבו התמלוגים על הגז - שלא שונו על-ידי הוועדה.

זאת היא הערכה שמרנית וזהירה, שמביאה בחשבון רק הכנסות ודאיות ואינה מתמחרת את תגלית הענק של שדה הגז "לווייתן", שעדיין לא ברור מתי וכיצד יפותח.

ועל כך יאמרו באוצר: "המטרה מקדשת את האמצעים".