כשושנה בין החוחים

השבוע הובאה למנוחת עולמים ד"ר אירית חביב-סגל, מומחית לדיני תאגידים ולמשפט כלכלי שנמנתה עם סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

דרכה של אירית לא הייתה סוגה בשושנים, לא בחייה הפרטיים, שהיו רצופים טרגדיות, ואף לא בדרכה המקצועית. למרות זאת, רק מעטים מבינינו, אנשי האקדמיה המשפטית, הותירו חותם כל-כך עמוק על השקפת עולמם המשפטית של בני הדורות הבאים.

כאשר אירית צעדה את צעדיה הראשונים כחוקרת וכמורה, הבון-טון המשפטי האקדמי לקה בשני ליקויים מהותיים. בראש ובראשונה, משפטני העבר האמינו כי בכוחה של המחשבה האנליטית המשפטית לחשוף פתרונות אופטימליים לכל סוגיות המשפט, בלי צורך להיזקק לתובנות השאובות ממדעים סמוכים.

אירית כפרה בהיותו של המשפט כאותו בור המתמלא מחולייתו. היא הבינה, והטיפה, כי המשפט הכלכלי שבו עסקה אינו ניתן לפיענוח מושכל ללא בחינה לעומק של תובנות כלכליות וללא שימוש בכלים פילוסופיים וסוציולוגיים.

על אף שרוב הבכירים ממנה סירבו להשתכנע מדרכה, היא מצאה מסילה ללב תלמידיה. המבריקים שבהם, אחדים מהם כבר פרופסורים מכובדים באוניברסיטאות, חבים לה תודה על שפתחה בפניהם צוהר אל עולמות של מחשבה חדשה ומאתגרת, המגדירה את עבודתם המקצועית עד היום.

גם במישור ההוראתי אירית הביאה עמה משב של רוח רעננה. נאמר פעם על האוניברסיטה העברית בירושלים כי היא האוניברסיטה הגרמנית של המאה ה-19, האחרונה ששרדה בעולם. במידה רבה לא הייתה זו אמירה נכונה, כי אוניברסיטאות אחרות בישראל העתיקו ממנה את אורחותיה. אחד המאפיינים של "גרמניות" זו היה היחס המרוחק והמתנשא שהפריד בין המורים לתלמידיהם.

ביחד עם עמיתיה הגדולים, אהרן ברק מירושלים ואריאל פורת מתל-אביב, אירית השכילה לנתץ את החומה הזו. היא בנתה תמהיל מרשים של ידידות ודיסטנס שגרמו לתלמידיה לאהוב אותה ולכבד אותה ואת דרכה בעת ובעונה אחת. שמעתי מרבים מהם כי לימודיהם תחת שרביטה היו גולת הכותרת של חווייתם האקדמית.

בעיניי, היא תאיר כנר תמיד המעיד על כך שאהבה גדולה ומצוינות אקדמית יכולות לדור בכפיפה.

הכותב הוא פרופסור לדיני חברות במרכז הביתחומי.