שועטת אליכם: אלאניס מוריסט עם אלבום חדש ומומלץ

אלאניס מוריסט לא הותירה איש אדיש כלפיה, כשפרצה לתודעה לפני 17 שנה באחד האלבומים הנמכרים של שנות ה-90. כ-30 מיליון רוכשי "גלולה קטנה ומחודדת", אלבומה השלישי אך הראשון כבגירה ומתוצרת ארה"ב, מצאו בה את הקול הנשי הצעיר והבולט של דורה. תמליליה נחשבו לכנים, חשופים ואמיצים, שירתה לצלולה חזקה ומרטיטה, הלחנים כהימנוניים. והמעטפת הייתה מעין גרסה מרוככת לרוק הגיטרות שרק החל, שנה לאחר הסתלקותו של קורט קוביין, לאבד גובה ורלוונטיות. ובמקביל, שאר העולם כלל הרבה מאד אוזניים שהפכו אלרגיות ליללות הקוליות ולטקסטים שכאילו נשלפו מסיסמאות רוחניות זולה ומספרי עזרה עצמית. האופן הטוטאלי שבו מוריסט שלטה בתקשורת באותם ימים מאוד רחוקים, כלומר ברדיו ובאם.טי.וי., הפך את ההיתקלויות בה לבלתי נמנעות, מה שעצבן עוד יותר את המסתייגים. היום, בת 38, נשואה מזה שנתיים ואם לבן, מוריסט מוציאה את מה שלאוזניי הוא אלבומה הטוב ביותר מאז האלבום ההוא. סימן השאלה הגדול הוא האם יהיה בכוחו לשוב ולעורר כלפיה תשומת לב ציבורית משמעותית, או שמא העולם כבר אכן שקע באדישות כלפיה, כך שאיש פרט לקומץ אוהדיה הקנאים ביותר לא יטרח להתעניין.

מאז 1995, מוריסט הוציאה חמישה אלבומים, שיחקה בשישה סרטים, וכמו שקורה פעמים רבות למגה-סטארים צעירים, מכירותיה והדה התקשורתי הלכו והצטמצמו בעקביות. כמי שמעולם לא נמנה עם מעריציה אך כן העריך יכולות ולא סבל מנוכחותה, היה נדמה לי שלאורך השנים בעיקר איבדה חדות ומיקוד. כלומר, היא עדיין כתבה שירים יפים פה ושם, אבל משהו ממנה הקרין שמחד אין בה רצון או טעם לנסות ולשחזר את הפריצה המונומנטלית ההיא של הנעורים, ומצד שני טרם מצאה תחליף לרעב ההוא, ליצר הכיבוש. תקליטיה נעדרו בעירה פנימית. וזו, כמובן, אינה חייבת להיות דווקא תולדת שאפתנות נוסח נערה צעירה, אבל לשאפתנות הזו לא נמצאה חלופה.

והנה, באלבום הטרי, הלחנים, ההפקה והשירה נדמים שוב כששים אלי קרב, כרעבים לכבוש וצמאים לנצח. כאילו הונדסו מראש להתנהג כהמנונים גלובליים. והם הונדסו היטב. נדמה כאילו מוריסט שוב כמהה לתשומת לב, כמיהה שבהחלט יכולה להוביל לדיאלוג מחודש שלה עם קהלים גדולים. מוריסט שבה וחברה למפיק הבריטי גאי סיגוורת' שעבד בין היתר גם עם ביורק ומדונה, ושכתב איתה את אלבומה הקודם. ביחד העמידו חטיבה חזקה של שירים המוכוונים למצעדי מכירות והורדות, ומעניין להיתקל בכזו תנופה הלחנתית אצל אמן אחרי כמעט 20 שנה.

נקודת התורפה המרכזית היא שלעומת המנגינות, המילים נדמות כדלילות. אלו שוב הנושאים הרגילים אצל מוריסט ואני מודה שההתעמקות במילים קצת העיקה עליי, אבל השיר הנקרא בשם הנורא "סלבריטי" מדגים את התופעה הכללית באלבום: מחד, הדבר האחרון שחסר לך בחייך הוא הטפה נוספת כנגד השיעבוד לתרבות האלהת הפרסום. מצד שני, הלחן שלו חזק ביותר וסוחף. Spiral ו-Numb up הם עוד לחנים קצביים מצויינים, ו-Havoc ו-Win and win הן הבלדות המועדפות עליי. קשה להיזכר במקרה דומה של כותב שירים שבו ניכרה במקביל התפתחות הפוכה שכזו של התעצמות בלחנים והידלדלות במילים, אבל לפחות זה אומר שמוריסט מחדשת משהו. מומלץ לחלוטין לאוהדיה, ושווה בדיקה למסמפטיה.