גם עובדי הסיעוד הפיליפינים מפחדים ממלחמה עם איראן

לא רק אתם מפחדים ממלחמה עם איראן, גם הפיליפיני או הפיליפינית שמטפלים בסבא או בסבתא שלכם. ומהרבה בחינות הם מפחדים הרבה יותר מכם - גם כי זו לא המלחמה שלהם; גם כי הם מקבלים מידע חלקי במקרה הטוב; גם כי ברוב המקרים אין להם מושג ירוק מה עליהם לעשות במקרה של אזעקת אמת (נסו אתם לדמיין את עצמכם לבד בבית עם קשישה דמנטית בת 87 כשהצופרים מתחילים לפעול); גם כי רובם פשוט לא יכולים לברוח מפה - הם והמשפחה שלהם פשוט חייבים הרבה יותר מדי כסף בשביל לקום וללכת; וגם כי - וזה אולי נשמע לא אמין בפעם הראשונה - הם פשוט נורא דואגים לזקנים שבהם הם מטפלים. בהרבה מקרים הם דואגים יותר מהילדים ומהנכדים שלהם.

כל הפיליפינים והפיליפיניות שדיברתי איתם, ודיברתי עם המון, סירבו להזדהות ובוודאי להצטלם מסיבות שונות, אבל הם כולם מספרים את אותו הסיפור: הם רואים טלוויזיה, קוראים בפייסבוק ובעיקר ניזונים מיותר מדי אינפורמציה מעוותת. הציטוטים כאן הם עריכה של עשרות שיחות, פשוט חסכתי מכם את הטרחה המשותפת בלהמציא שמות בדויים.

>>>

"אתם הישראלים פשוט לא יכולים להבין את הפחד שלנו", אומרת פיליפינית נחמדה בשדרה. "כל הזמן הפצצות ומלחמות ומוות. בשבילכם זה רגיל, אבל אנחנו לא רגילים לזה - אנחנו פוחדים למות".

חלקם נמצאים כבר מספיק זמן בישראל כדי לאמץ חלק מהישירות המפורסמת שלנו: "אתם לא מוכנים למלחמה", אומרים לי שני מטפלים, "אין לכם מקלטים ואין לכם כלום. ראש הממשלה שלכם חושב שמדובר בבדיחה. אתם חושבים שאפשר רק לדבר ולדבר, אבל אם תיפול פה פצצה אף אחד לא יצחק".

"אנחנו מסכימים עם מה שאמר פרס", הם אומרים, "וגם עם מה שאומרים האמריקאים - למה ראש הממשלה שלכם לא מקשיב? למה ברק כל-כך רוצה מלחמה?".

>>>

לחלקם - כמו ל-40% מהאוכלוסייה בכלל - אין מסכות או מקלט. הפחד שולט. למרות הכול, הן דואגות ודואגים לזקנים שלהם. "הייתי בורחת, אבל אני לא יכולה לעזוב אותה לבד", אומרת לי פיליפינית ומחווה על הזקנה שלה (ככה הם קוראים למטופלים שלהם), שיושבת דוממת בכיסא הגלגלים. מה עם הילדים שלה, אני שואל, והיא רק מחייכת במבוכה. הדאגה לזקנים חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוברת את הלב בכל פעם מחדש. חלק מהפיליפיניות מספרות על הזקנים שלהם - או כמו שהם קוראות להם בחיבה "הבלבית", ולפעמים אימא או אבא - שחלקם נשבעו לדאוג למטפלות שלהם וחלקם הצהירו שאם הפיליפיני חוזר לארצו הם פשוט באים איתו. הם מספרים על היסטריה מצד הזקנים שהם מטפלים בהם, חלקם ממש סובל מהתקפי פרנויה.

אתם בטח אומרים לעצמכם שבמקרה אמת כל אחד ייקח את הוריו ואת סבתו וסבו אליו הביתה וישמור עליהם מכל משמר, ובצדק: רובנו אנשים טובים, ילדים נהדרים ונכדים מסורים. רובנו, אבל ממש לא כולנו. דיברתי עם לא מעט רופאים מלא מעט בתי חולים (אשתי רופאה ואני מכיר לא מעט) וכולם מספרים את אותו הסיפור על החברה הישראלית. אם הוא מפתיע אתכם, תגידו תודה לגורלכם על כך שנולדתם למשפחה טובה: לפני כל חג גדול יש עליה לא קטנה במספר הקשישים המאושפזים על-ידי קרוביהם בבתי החולים, ככה פתאום, על אף שלחלקם הגדול, אומרים הרופאים, אין שום דבר. הם בסדר, הזקנים, זה הצאצאים שלהם שעשו תוכניות.

דוברים רשמיים מכחישים את התופעה מכול וכול. גם לא נעשה שום מחקר סטטיסטי רציני על התופעה, מן הסתם. אבל צוותים רפואיים יאמרו לכם את זה. יש להם אפילו בדיחות פנימיות סביב העניין הזה. אפילו סלנג. פק"מ - הפקדת קשישים קצרת מועד. עוד משהו לחשוב עליו לפני שמאשימים את הממשלה ואת פיקוד העורף.

>>>

הפחד הגדול מוצא ביטוי גם בעיתונות של הקהילה. אני מדבר עם העורכת ועם המנכ"ל של "מנילה תל אביב", והם מספרים שהעיתון עוסק בנושא, אבל מבהירים שכל הדיבורים על עזיבה חסרי שחר. הרוב המוחלט לא יכול להרשות לעצמו לברוח. הוא מסובך מדי בהלוואות. מה גם שהמצב בפיליפינים רק הולך ונעשה גרוע יותר. אין להם לאן לחזור. מצד שני, גם אין להם כל-כך לאן ללכת. ישראל היא פחות או יותר אופציית התעסוקה היחידה שלהם. תאמין לי, אמר לי יותר מאחד, שאם הייתה אפשרות לעבוד באירופה, אף אחד מאיתנו לא היה פה, למרות האהבה לישראל.

אני מרים טלפון לח"כ זאב ביילסקי, יו"ר ועדת המשנה לבחינת מוכנות העורף במצבי חירום. הוא לא חוסך במילים: "קיימת התעלמות מוחלטת מאוכלוסיית העובדים הזרים, מהגרי העבודה ומבקשי המקלט, כמו גם מהתיירים שלא יהיה להם מזל ויהיו בארץ בדיוק בתקופה הזו. זה בולט במיוחד בעניין ערכות המגן, אבל לא רק".

- אבל אתה הרי לא איזה צופה מהצד.

"שמע, אין לי הרבה מה לומר. המצב זוועה".

- זאת התשובה שלך? אף אחד לא הכין אותם?

"לא חושב. בסופו של דבר חלק גדול מהאחריות הזו נופל על הרשויות המקומיות ולמרביתן, כמו שאנחנו יודעים, אין מספיק תקציבים".

תגובת עיריית תל אביב יפו: "העירייה ערוכה לשעת חירום בכל רחבי העיר, לרבות אזורי המגורים של מבקשי המקלט ומהגרי העבודה. העירייה מתייחסת באופן שווה לכל אדם הנמצא בתחומה והפתרונות המוצעים אינם מבדילים בין תושב לתושב. כל שירות עירוני הניתן לתושבי העיר יינתן גם לאוכלוסייה זו (מיגון, פינוי וסיוע במידת הצורך). יחד עם זאת, מאחר שמדובר באוכלוסייה בעלת מאפיינים ייחודיים, מרכז הסיוע לאוכלוסייה הזרה (מסיל"ה) שהקימה העירייה מסייע למהגרי העבודה ולמבקשי המקלט בהיערכות לשעת חירום במגוון דרכים נוספות, ביניהן: מתן פרטים ומידע והעברת קורסי עזרה ראשונה וסדנאות הכשרה. במסיל"ה קיימים מידע וכתובות של המקלטים הציבוריים ושל השטחים הממוגנים שאליהם ניתן להגיע בשעת חירום, והם ניתנים בשפות שונות ומועברים לנציגי הקהילות. נציין כי בשעת חירום אוכלוסיית העובדים הזרים ומבקשי המקלט תתבקש לפעול על-פי הנחיות של פיקוד העורף, ויינתן מענה בשפות שונות הן במוקד 106 והן במסיל"ה".

דיברתי גם עם כמה גורמים מחברות כוח האדם שאמרו כי הם מודעים לפחד הגדול של מהגרי העבודה, אבל לא פחות מכך הם מודעים לחוסר הברירה של האנשים האלה. רוב האנשים שמגיעים מעדיפים פרנסה מיידית וסיכוי טוב יותר למשפחות שהשאירו מאחור מאשר את הסיכוי לא למות במלחמה לא להם.

>>>

שגריר הפיליפינים בישראל, ג'נורוסו קלונגה, מספר שלא הרגיש עלייה מיוחדת במפלס הפחד, "אף על פי שפה ושם יש שאלות על המצב וגם שאלות אם יש לשגרירות תוכניות לשעת חירום".

- ויש לכם?

"כמובן. למשל, פינוי אווירי או ימי של האזרחים שלנו. אבל הכול כפוף לממשלת ישראל. המדינה המארחת אחראית על האנשים שנמצאים בה. אבל אם הממשלה שלכם תסגור את בן גוריון או את נמל חיפה, מה נעשה? אני לא יודע הרבה יותר ממך, אולי תגיד לי אתה".

- מה אני יודע.

"בכל זאת, אתם פה בישראל מתורגלים במקרי חירום".

- השתפרנו בנושא ועדות החקירה אם זה עוזר לך.

(צוחק) "אז מה אתה רוצה שאני אומר לך".

>>>

אז זהו. זו רק עוד זווית לחוסר המוכנות של ישראל ולאטימות של מנהיגיה. הרי אם לא אכפת להם מאיתנו, למה שיהיה אכפת להם מהאנשים השקופים והחלשים ביותר בחברה שלנו?