שופטים סוג ג' (אבל שופטים)

איך ה-NFL, הליגה הפופולרית בארה"ב, מרשה לעצמה לוותר על השופטים המקצוענים ולהעסיק שופטי מכללות שלא מכירים את החוקים עד הסוף?

יש עכשיו סיפור די רציני בארה"ב, כי פוטבול זה משהו שבארה"ב לוקחים ברצינות, עם השיפוט ב-NFL. מה שקורה זה שהליגה לא משתמשת בשופטים הרגילים - שאיתם היא מסוכסכת רשמית מאז יוני, כשהחוזה הקיבוצי שלהם נגמר - אלא בשופטים מהדרג השלישי של המכללות שלומדים את החוקים של ה-NFL רק שלושה חודשים וחצי. ומכיוון שפוטבול מכללות ופוטבול מקצועני הם עולמות שונים לא רק בחוקים אלא בעיקר במהירות של המשחק, אחרי שני מחזורים פחות או יותר כולם מדברים על השיפוט.

חוץ מהכמות החריגה של טעויות השיפוט בשני המחזורים הראשונים, טעויות שחלקן הכריעו משחקים, קרתה עוד צרה: כמה שעות לפני המשחק בין ניו אורלינס סיינטס לקרוליינה פנתרס ביום ראשון, הליגה ביטלה את השיבוץ של השופט בראיין סטרופולו כי התברר, מעמוד הפייסבוק שלו שמאז נמחק דרך אגב, שהוא אוהד של הסיינטס. סטרופולו לא יחזור לשפוט עד שהליגה תסיים לבדוק "את הסטטוס שלו", מה שאומר שהוא לא יחזור לשפוט ב-NFL.

עכשיו, הטיפול בסטרופולו נובע רק ממניעים כלכליים; כלומר מהחשש של ה-NFL שיתקרב אליה אפילו צל של חשד להטיית משחקים, שכמובן עלול לסכן את מעמדה כליגה הכי פופולרית ואולי (במקרה הזה) יותר חשוב - כליגה שמושכת הכי הרבה מהמרים בארה"ב. אבל העיסוק האינטנסיבי בשופטים, היום ב-NFL ומחר בכדורגל האירופי ומחרתיים ב-NBA, נובע ממשהו הרבה יותר עמוק שמוסד השיפוט, עצם הרעיון של מתווך נייטרלי שמוסכם על כל הצדדים, הוא רק אחד הסימפטומים שלו: הציפייה הבסיסית למוסר בספורט.

***

ספורט הוא לכאורה דווקא שדה לא מאוד מוסרי. זה מתחיל מתנאי הפתיחה שלו, למשל, שהם בשום אופן לא שווים לכולם: לחזק, למהיר ולגבוה יש יתרון משמעותי בכמעט כל הענפים. בספורט גם אפשר למצוא - ובניגוד לאיזשהו מוניטין שהוא מנסה ליחצ"ן, לא פחות ולפעמים יותר מבכל שדה אחר בחיים - אלימות, גזענות, שוביניזם, שחיתות, אופורטוניזם צרוף, שקרים קטנים, שקרים גדולים, מכל הרעות שהציוויליזציה המציאה. יש כאלה, ובמובנים מסוימים אי אפשר להגיד שהם טועים, שעדיין מתייחסים לספורט אך ורק כסוג של אופיום להמונים; לא יותר מהסחת דעת מכוונת, אחת מרשימה שרק הולכת וגדלה, שמאפשרת לא מעט עוולות מוסריות.

אם תוסיפו לזה את העובדה שהיום ספורט תחרותי לא רק מתנהל קודם כל כעסק מסחרי, אלא שלמעשה הוא לא יכול להתקיים בלי לשעבד את עצמו לכסף, ושלכסף יש נטייה להגיע בעיקר לידיים של אנשים לא נעימים - אז קל להבין למה הקשר בין ספורט למוסר נראה לאנשים מודעים רופף במקרה הטוב. ובאף ליגה הקשר הזה לא נראה יותר רופף מאשר ב-NFL. לבעלי הקבוצות ב-NFL לא אכפת לדוגמה, אומר סטיב יאנג, הקוורטרבק המעולה של סן פרנסיסקו פורטי ניינרס בשנות ה-90 והיום אנליסט ב-ESPN, שהשופטים המחליפים לא שולטים בחוקים ולכן מאפשרים מגע שמסכן את בריאות השחקנים, כי "אם היה אכפת להם, הם לא היו שמים שופטי דרג שלישי במכללות על המגרש".

***

הטיעון של הקרבת הבריאות של המשתתפים בו הוא טיעון חשוב נגד ספורט, במיוחד בפוטבול - ענף שנהיה מפוקפק מבחינה מוסרית בשנים האחרונות, עם הגילויים על קורלציה בין משחק ברמות הגבוהות לנזק מוחי. אבל הטיעון הזה, והטיעונים שקדמו לו, בסך הכל מדגישים את הצדדים שבהם ספורט משקף את החיים. ויש לספורט גם צדדים שבהם הוא מתעלה על החיים.

אחד הצדדים האלה הוא הציפייה, הנאיבית אבל החשובה, לצדק בספורט. תחשבו על זה: באיזה עוד שדות בחיים עדיין יש לאנשים מבוגרים ציפייה ממשית לצדק? בפוליטיקה? בכלכלה? תקשורת? מערכת המשפט? רפואה (מדע)? רוב האנשים המבוגרים שאני מכיר התרגלו, בלי להיכנס כרגע ליחסיות של המושג "צדק", לא לצפות לצדק בחיים. בספורט הציפייה הזאת עדיין קיימת. היא מתגלמת בעיסוק האובססיבי בשאלת ההגיע/לא הגיע (האם הגיע/לא הגיע לקבוצה X או לשחקן Y לנצח/להפסיד), שאלה לגמרי מוסרית; בהקדשת זמן ומשאבים כדי לחקור ביסודיות "שערוריות סמים" בענפים שונים; ביכולת להאמין באמונה שלמה - אחרת לא היה טעם לראות - שהשופט יודע מה הוא עושה ובטח לא מושחת.

היום שבו האמונה הזאת תיסדק, בגלל מאסה קריטית של טעויות או אירוע אחר, יהיה היום שבו ה-NFL תסגור עסקה עם איגוד השופטים.

צרו איתנו קשר *5988