הקילרז עם אלבום חדש: עוד יציאה לכאורה לוהטת של להקה קרה

הרביעייה מלאס-וגאס ראויה להערכה מעצם הצלחתה להפוך ל"להקת רוק גדולה" בשנים שבהן נדמה שתם עידן להקות הרוק ה"גדולות". ה"גדולה" כאן מופיעה במירכאות משתי סיבות: האחת, הכוונה אך ורק לסדרי גודל של כוח, הצלחה, פרסום ומכירות. ושלושת אלבומיהם הקודמים נמכרו בכ-15 מיליון עותקים ברחבי העולם בעשר השנים האחרונות, ויחסית לימים הללו של גסיסת תעשיית המוזיקה - זה אכן מספר ניכר. והסיבה השנייה נובעת מכך שנדמה שהקילרז, בעצם, עובדים כמעט אך ורק למען הגודל הזה, ואולי אפילו הופכים משועבדים אליו. אלבומם החדש מביא לשיאים חדשים את תווי האופי המוכרים שלהם: ברנדן פלאוורז הסולן, כותב השירים ומנהיג הלהקה, ממשיך ללטש ולצחצח בו את חיבתו לשדך בין רוק האצטדיונים של שנות ה-70 לאירוניית הפופ המסונתז של שנות ה-80.

יציאות שמזקיפות את האוזניים

מרבית שירי הקילרז נשמעים כזיווג, בהתחלה קצת אלים אבל אח"כ מסתדר איכשהו, בין ברוס ספרינגסטין לבין הפט שופ בויז. כמובן, הקילרז היא מהלהקות ה"גדולות" הבודדות של ימינו, אבל הם ממש רחוקים מלהתקרב לגדולה היצירתית, אמנותית, ערכית, רעיונית של ספרינגסטין או הפט שופ בויז. ומאידך, עצם ההכלאה בין שני מקורות השראה כה שונים מעידה על אישיות ואופי וסגנון. והאדון פלאוורז בהחלט יודע לכתוב, להלחין ולהעמיד המנוני אצטדיונים.

שיריו מדברים בעיקר בספרינגסטינית לעניים, על חלומות גדולים של אנשים צעירים, על כמיהה לשינוי ולבריחה, על הרצון למצוא הירואיות ומשמעות בחיים לכאורה אפורים ודלים. והפעם, ההירואיות הקילרית מקבלת המון חיזוקי טסטוסטרון משלל המפיקים שנשכרו לעבודה על האלבום, ביניהם סטיב ליליווייט ודניאל לאנואה שעבדו הרבה עם יו 2, ברנדן אוברייאן שעבד עם ענקי רוק אמריקאיים רבים וביניהם ספרינגסטין, וסטוארט פרייס שבין השאר טיפל באלבומים של מדונה. פלאורז משנה במעט את הנוסחה המוכרת שלו לשילוב רגשנות ואירוניה, וטיפה מוותר על האחרונה. והקילרז גם מוותרים קצת על הקצה הפופי-אלקטרוני שלהם.

לטעמי, הוויתור דווקא מייצר דבר מעניין. בשני שירים, "הגאות העולה" הספרינגסטיני ו"ליבה של נערה" הכה יו-טואי, הקילרז נשמעים הכי פחות צפויים. אלו לא בהכרח שירים טובים יותר מאחרים ואולי אפילו להיפך, לטעמי פלאוארז הוא דווקא כותב פופ מיומן יותר מאשר יוצר רוק מחונן. אבל מרב ששאר החומרים מלטשים כמעט עד שעמום את המתכון השגרתי, היציאות האלה מזקיפות במעט את האוזניים.

אין לקילרז עומק אמנותי ומטען יצירתי נוסח אמני רוק צפון אמריקאיים בולטים ובני דורם כמו ג'ק ווייט או ארקייד פייר, אבל הם בהחלט, לצד שמות כמו קולדפליי ולרגע גם קינגז אוף ליאון, הרכב שמסוגל לעלות על במת אצטדיון מול עשרות אלפי אנשים ולהתנהג כמו או כאילו היו הדבר האמיתי.

לגמרי מובן מדוע זו חוויה שמיליוני צעירים זוכים להרגיש כמעט בלעדית רק באמצעותם, ולכן כה נקשרים אליהם. אבל אני מוכרח להודות שעם כל ההערכה, הקילרז אף פעם לא נגעו ולו בנים אחד בליבי. לטעמי זהו עוד אלבום לכאורה לוהט של להקה לגמרי קרה.