מהפך, גבירותיי ורבותיי

עד כה תהינו מתי הבחירות, וכעת עברנו לשאלה על מה יהיו הבחירות

עד השבוע המערכת הפוליטית עסקה בשאלה (שאין לה חשיבות מהותית) - מתי יהיו הבחירות. מעכשיו אפשר להתפנות לשאלה חשובה הרבה יותר: על מה יהיו הבחירות.

כדי לקבל רמז לתשובה אפשרית, כדאי לחזור לכמה רגעים מעניינים שהתרחשו בתוכניות האקטואליה בטלוויזיה בתקופה האחרונה. למשל, העימות החזיתי שהתקיים בתחילת השבוע באולפן ערוץ 2 בין שר האוצר יובל שטייניץ ליו"רית מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. דקות ארוכות הם ישבו שם והתווכחו בלהט על נושאי כלכלה וחברה. ויכוח אמיתי, עם תוכן, נתונים ותפיסות עולם.

בטלוויזיה! לפני בחירות! הרי לכם רגע של אופטימיות נדירה בפוליטיקה הישראלית: האם ייתכן שבמערכת הבחירות הקרובה, מעבר להצפה המוכרת של קלישאות וסיסמאות ריקות, נהיה עדים גם לדיון שלא מהווה עלבון לאינטליגנציה של הבוחרים?

המפגש עם שטייניץ היה המשך לקטטה הקולנית והמדוברת שהתרחשה לפני שבועות מספר בין יחימוביץ' לעיתונאי נחמיה שטרסלר, שחנכו ב"אולפן שישי" סניף של "פופוליטיקה".

אפשר להתייחס אל העימות העסיסי שהתפתח שם כאל עוד אייטם פיקנטי שגרר שובל ארוך של טוקבקים ותגובות ברשתות החברתיות, אבל נדמה לי שהיה שם יותר מזה: היצרים, האמוציות והמטענים האידיאולוגיים שהושקעו בהתגוששות בין השניים, מלמדים על כך שבמערכת הבחירות הקרובה לנושא החברתי-כלכלי יש סיכוי טוב להיות הגיזרה החמה באמת.

במשך שנים רק נושא אחד כמעט יכול היה להביא את אולפני הטלוויזיה ותוכניות האקטואליה לנקודת רתיחה: העימות הישראלי-פלסטיני, סוגיות של שטחים, שלום ומה שביניהם.

תחשבו על "פופוליטיקה" המקורית וממשיכות דרכה: מושגי הימין והשמאל יוצגו שם תמיד על-ידי קלישאות של נץ ויונה, וכשצעקו שם (וצעקו הרבה), זה היה כמעט תמיד בגלל יאסר ערפאת או הסכמי אוסלו. אמנם פה ושם התקוטטו גם על חרדים וחילוניים, אבל תיאוריות כלכליות? מי בכלל דיבר על זה אז?

העימות בין יחימוביץ' לשטרסלר מסמל את החזרה לעידן קדום, שבו אנשים צעקו איש על יריבתו בגרון ניחר "קפיטליסט" ו"קומוניסטית", או בשמם המעודכן: ניאו-ליברל וסוציאל-דמוקרטית.

על התהליך הזה חתומה במידה רבה המחאה החברתית, אותה ישות חמקמקה שכל-כך אופנתי היום להספיד אותה: המחאה החברתית והעיסוק בה הזריקו מחדש יצרים, עצבים, הזדהות רגשית ותוכן אמיתי למחלוקת בין ימין לשמאל כלכליים-חברתיים, מחלוקת שחסתה כל-כך הרבה שנים בצילו הארוך של הדיון על הכיבוש.

שטרסלר ויחימוביץ' יכולים לשמש מקרה מבחן מעניין למרכז הכובד החדש של השיח הפוליטי: הרי לפי קווי החלוקה המסורתיים - שבהם הכול נבחן מבעד לפילטר של הסכסוך - דווקא שטרסלר הוא שמאל, ויחימוביץ' נוטה יותר למרכז. במונחים כלכליים-חברתיים, לעומת זאת, יחימוביץ' היא שמאל מובהק, ושטרסלר, שנוטה להזדהות עם תפיסות האוצר, הוא ימין נחרץ. גבירותיי ורבותיי, מהפך.

בישראל, כמו בישראל

השאלה הגדולה היא, אם כך, אם בחודשים הקרובים ורידי הצוואר יתנפחו והטונים יעלו בגלל הפערים החברתיים, או אולי שוב בגלל הפלסטינים ואחמדינג'אד.

בישראל, כמו בישראל, כל זה יכול להשתנות בתוך דקות: הפצצה פה, צנטריפוגה שם, אינתיפאדה פה או מבצע צבאי שם, יכולים לשנות את מפת השיח במהירות ולהחזיר למרכז הזירה את סדר היום המדיני-ביטחוני. זה יהיה רע מאוד ליחימוביץ' וטוב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשרים אהוד ברק ואביגדור ליברמן, מה שמעורר דאגה בשל העובדה שהם האנשים שיושבים על ההגה ויכולים לחמם את האזור בהבל-פה או פקודה.

ומה טוב לנו? ובכן, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לציבור הישראלי הוא פיתוח של יכולת לנהל שיח על שני נושאים מרכזיים במקביל. ההתעוררות של השיח החברתי מבורכת, אבל אסור שהיא תשכיח את העובדה שעדיין יש סכסוך, ושאוי לנו אם לא נמצא לו פתרון.

האמת היא שההפרדה הזו היא מלאכותית: אין מזור לתחלואי החברה הישראלית בלי סוף לכיבוש ושיפור המצב הביטחוני-מדיני. זה אמנם מסבך את העניינים באולפן, אבל מי אמר שהחיים פשוטים.

צרו איתנו קשר *5988