טוב שהצילו את פניציה

"למה פניציה כן, ודוד ובניו לא", כך לשון כותרת המאמר שפורסם השבוע באחד העיתונים. הכותב קבל על כך שמפעלים כמו פניציה זוכים לכאורה לסיוע ממשלתי רק משום שעובדיהם הקימו קול צעקה, שנשמעה היטב באמצעות כלי התקשורת. אלה לטענת הכותב, ממהרים להשמיע את אותה צעקה בלי לערוך ניתוח פיננסי קר שממנו ניתן יהיה להסיק אם ראוי בכלל להשקיע במפעל. בכל יום נסגרים עסקים כושלים אחרים, הוא אומר, אבל עליהם לא שומעים דבר.

ראיית העולם של הכותב צומצמה לכדי משפט-על אחד, כמעט אקסיומה: "משק כלכלי-קפיטליסטי מצליח בנוי על תחרות חופשית ועל יעילות, וגורלן של חברות מוצלחות פחות הוא להיסגר, ולפנות את מקומן לחברות תחרותיות ויעילות יותר".

ובכן, זוהי בדיוק הסיבה לכך שצריך לסייע למפעל כמו פניציה - וטוב שהדבר נעשה - אותה ראיית עולם צרה, נוראה, שטחית ואכזרית. תפיסה שמקדשת מספרים על פני אנשים. אם המשמעות של משק קפיטליסטי מצליח היא לדרוך על גופותיהם של עובדים בפריפריה משום שהמדינה לא עמדה בהתחייבות שלה להניח באזור צינור של גז טבעי, הרי שלפנינו עוד דוגמה לכך שמשק קפיטליסטי מחייב מערכת של בלמים ואיזונים, שמונהגים על-ידי פוליטיקאים וארגוני עובדים - שני גורמים שחסידי השיטה הדורסנית אוהבים להשמיץ.

נכון, לולא הכוח הארגוני של עובדי פניציה - היותם מאוגדים ויכולתם להגיע בקלות אל עמודי העיתונים - סביר מאוד להניח שלא הייתה מתקבלת ההבטחה הממשלתית להניח בקרוב צינור של גז טבעי באזור. ולולא אותה הבטחה ממשלתית, שום משקיע לא היה שם את כספו ורוכש את המפעל. הנהלת המפעל, אגב, מעולם לא ביקשה סבסוד ישיר מהמדינה. איש גם לא דיבר על הלאמה, שומו שמיים.

הדרישה ליהנות מצינור גז טבעי בימים שבהם מחיר המזוט מרקיע שחקים, לגיטימית גם במשטרים קפיטליסטיים. כשם שלחברות עסקיות יש זכות להתאגד תחת ארגוני מעסיקים שישמיעו את קולם ויעשו לחברות לובי בכנסת, גם לעובדים קיימת בהתאם הזכות הזאת להתארגן ולהשמיע קול. אין בכך שום סתירה עם כלכלה חופשית, כי החופש לעולם אינו מוחלט.

מעוררת תמיהה עוד יותר היא התיאוריה שלפיה חברות "מוצלחות פחות" יפנו את מקומן לחברות "תחרותיות ויעילות יותר". בעיקר כשמדובר בפריפריה. כמה חברות מוצלחות כאלה מגיעות לגליל? ועד שהן מגיעות, האם זה לא בזכות הקלות משמעותיות בארנונה וסיוע ממשלתי אחר? כיצד אמורה המדינה להצליח ולהביא את אותן "חברות מוצלחות, תחרותיות ויעילות", אל הפריפריה ללא ויתור על היד הנעלמה לטובת יד מתערבת ומעורבת?

כוח אפקטיבי בעולם דורסני

על קרירות הלב ושטחיות המחשבה של אלה המצדדים בחוסר מעורבות ממשלתית, אפילו במקרים כמו של פניציה, עסק עם זכות קיום, מחפים דבריו החמים והחכמים של השופט עאטף עיילבוני, שאישר השבוע את הסדר הנושים שסולל את הדרך להצלת המפעל: "בפתח פסק דיני מצאתי לציין דברי שבח לכל אלה שעמלו ארוכות ומסביב לשעון על מנת להשלים את המלאכה. ראוי לומר כי הנושים המובטחים והנושים האחרים גילו אחריות ציבורית שראויה להיזכר, שעה שהסכימו לוויתורים מרחיקי לכת על מנת לשמר את החברה כעסק חי ובכלל זה לשמר את מקומות העבודה ומקורות הפרנסה למאות משפחות".

הנה, בשעה שמושך בעט מוכן לשלוח מאות עובדים הביתה באותה קלות שבה הוא שולח את הטקסט שלו אל גלגלי הדפוס, הסכימו הבנקים לוותר על 20 מיליון שקל מהחוב, ספקים אחרים ויתרו על 66 מיליון שקל, ובעלת השליטה במפעל ויתרה על 70 מיליון שקל. לא כמעשה צדקה, אלא מתוך אמונה שמדובר בעסק חי ונושם עם פוטנציאל כלכלי, שיכול להמשיך ולהעסיק את עובדיו עוד הרבה שנים ולצעוד קדימה.

כלכלה חופשית היא ערך חשוב, אבל לא פחות חשוב הוא החופש לחתור לכוח ארגוני ופוליטי כדי לא להידרס על ידה. אפשר להניח שגם דוד ובניו יסכימו עם זה.