החדש והטוב: קפה דליה נפתח במדרחוב נחלת בנימין בת"א

לפני כמה שבועות הלכה לעולמה מסעדת בתיה. השם ייקום דמה.

בתיה עצמה, הלא היא בתיה יום טוב, ילידת 1918, עדיין כאן איתנו, ויורשיה מקווים שימצאו מקום לפתוח בו מחדש את המוסד המיתולוגי שבו שאבו מרק עוף ברעש וזללו גפילטע פיש רוטט אנשי רוח אגדיים כמו אלכסנדר פן וחנה רובינא, נתן אלתרמן ובעצם מי לא.

לא אנחנו. לא אני ואתם. אחרת כנראה לא היה נסגר. כן, אני יודע, שהסיבה הרשמית היא מלון הבוטיק שאמור להיבנות על המגרש בפינת דיזנגוף ארלוזרוב שעליו עמד קפה בתיה מ-1941. ויכול להיות שזה באמת נכון. אבל אני חושש שזה רק חצי סיפור.

הסיפור האמיתי הוא שאנחנו, אתם ואני, אוכלים במזנון של אייל שני.

אנחנו אוכלים אצל רפי כהן ברפאל.

ואצל רושפלד וחיים כהן. וכן, כמובן שגם אצל אפי מהסביח ואפילו נוטלים דג פולני כבוש וגולדסטאר מהחבית אצל מתיתיהו לנדשטיין, הלא הוא מתי המקלל - יזכה לשנים ארוכות - משוק לוינסקי. כבודם במקומם מונח כמובן ואת חלקם אהבתי ואוהב לנצח.

אבל קפה בתיה לא שרד. וגם קיטון השכנה עומדת די מיותמת רוב הזמן. כנראה שכך הם פני הדברים והזמנים כידוע משתנים. אבל גם אם יקומו עכשיו 1,000 לקוחות קבועים ויצעקו שאיני יודע על מה אני מדבר, וגם אם יבוא בעל הבית ויסביר לי שזו אכן סגירה לצורך פתיחה, ואני מקווה בכל ליבי שכך הם פני הדברים כאמור, הרי ששוב אטען כאן, ותנו לי להלקות את עצמי לפחות, שזה רק חלק מהסיפור.

אנחנו עם רודף טרנדים ואכזר. וחסר זיכרון וכבוד למסורת. אלא אם כן זו המסורת של שומריה הנאמנים מהמפלגה ההיא. אבל לא ניכנס לזה. אנחנו זוללים סושי, אבל משאירים מאחור את הגפילטע פיש, טוחנים רביולי וזונחים את הקרעפלך, מחפשים בנרות סטייק טרטר חדש, ושוכחים את הגהקטע לייבר, הלא הוא הכבד הקצוץ. ולא, שלומם של המפרום והקוסקוס לא הרבה יותר טוב. לא באמת.

הרי עברתי כל יום ליד קפה בתיה. אז למה לא נכנסתי כבר שנים למקום שבו עמדתי בתור ילד עם סיר ריק, מחכה שהמלצר יצעק למטבח "רסמי, פעמיים צ'ולנט סאדה" ואז ימלא הטבח הערבי את הסיר בחמין, ואני אחזור לפורד אסקורט הישנה והאדומה שבה חיכה לי אבי במקום בו אסור לחנות.

אז שלום לך קפה בתיה, והלוואי ותחזור אלינו במהרה בימינו ובימיה של יום טוב, אמן. אני מבטיח להיות ילד טוב ולבוא.

משהו קטן ומקסים

לפני כמה שבועות, הרהבתי עוז ונכנסתי לחצר הקטנה במדרחוב נחלת בנימין. הבחנתי בחצר הזו כבר מזמן, אבל לא היה לי אומץ, ולמען האמת גם לא הרבה חשק, להיכנס למקום חדש שמציע אוכל ישן. לא משנה כמה אני אוהב אותו. אולי דווקא בגלל זה. אין דבר כזה מקום חדש לאוכל ישן. מנין יגיע פתאום טבח צעיר שיודע להכין קרפעלך כמו שצריך?

אבל אז, ברגע של חולשה, נשברתי ונכנסתי.

בחצר אחורית קטנה, בשיפוליו של המדרחוב היפה, רגע לפני שהוא הופך שוב לרחוב מן המניין, מלא מסעדות וברים אופנתיים, חיכה לי מקום קטן ומקסים. וריק. החצר הזרוקה הייתה ריקה כמעט לגמרי, רק זוג נשים ישב ואכל סלט, ובמסעדה עצמה לא היה אף אחד, חוץ מטבח עול ימים ומלצר זב חוטם. ואלה היו אמורים להכין לי קרפעלך.

בכל זאת לא ויתרתי. הזמנתי כוס בירת לאגר בלגית צוננת ומרירה, מנת קרעפלך ומנת קנישס בשר.

הבירה הייתה נהדרת וכך גם חמוצי הגזר. תיארתי לעצמי שבכך זה יסתכם. ואז קרה נס. הגיע אוכל. נהדר. שני קנישס תפוחי אדמה ממולא בבשר ובצל וטעים להפליא. חמישה קרפעלך בשר ממולאים באותו בשר טחון ובצל עם ערימת בצל מטוגן שחום. לא פחות טעים. בשלב הזה לא יכולתי לנסות ולהיזכר האם הם טובים כמו בקפה בתיה. דמעות של אושר חנקו את גרוני. טוב, לא באמת. אני לא כל-כך יודע לבכות. אבל אם הייתי יודע, הייתי בוכה. על עצמי ועל קפה בתיה, ועל כולנו, רודפי הסושי והנאסד"ק, עם ששכח את מורשתו ומתפלא אחר כך שכל זה קורה לו.

לא יכולתי להתאפק והזמנתי גם מקרל כבוש. קצת יותר מודרני, לא פחות טוב.

אחרי שעה קלה יצאתי שוב אל הרחוב הלוהט.

זה בטח היה חלום. לא יכול להיות שזה באמת קרה.

קפה דליה: נחלת בנימין 23. 077-5250387. א'-ה' 12:00-00:00, שישי 11:00-16:30

מחירים:

קרפעלך - 24 שקל

קנישס - 22 שקל

מקרל - 22 שקל

שליש בירה בל פילס - 24 שקל