החיים בסיר לחץ: למה אנחנו כל כך מפחדים לשחרר?

גל חדש של אפליקציות נשטף בחודשים האחרונים אל חופי הסמארטפונים שלנו: אפליקציות השחרור. באנדרואיד וגם באפל קוראים למשתמשים לשחרר את השופט הפנימי, לשחרר את היצירתיות, לשחרר את כל הדחפים ולנקות את הראש בישיבה על הספה.

כך, למשל, אפליקציה אחת מעודדת את המשתמשים להפסיק להסתבך בקבלת החלטות ופשוט לשלוח שאלות ליקום, כלומר ליתר בעלי הסמארטפונים, ולנהוג בהתאם לתשובות שיקבלו בחזרה. אפליקציות אחרות מציעות לשרטט מבנים אדריכליים, לקדר כדים וירטואליים, או ליצור מוזיקה ל-110 כלי נגינה שונים. השלב הבא הוא אפליקציות "לשחרר את הדמיון" לילדים.

האפליקציות הללו לא נוצרו בחלל ריק. אנחנו חיים בתרבות לחוצה, מכווצת, ולמרות השאיפה לאינדיבידואליות, גם מאוד מעודדת לקונפורמיזם. נדרש מאתנו ללכת בדרך שנקבעה מראש, כמו כולם, ולעשות כמה שפחות שגיאות. סטיות לא מתקבלות בברכה, אלא במסגרת גבולות שנקבעו מראש.

הגבולות הללו נדחסים לתוך תרבות מאורגנת של שחרור: אחרי הצבא נוסעים להודו או לדרום אמריקה. בזמן האוניברסיטה יוצאים למסיבות רוויות אלכוהול. אחר כך עוברים לספורט שכונתי או לספורט אתגרי: בועטים לשער מט לנפול ומדמיינים שזו ליגת האלופות, או קופצים מהשמים בצניחה חופשית. לכל אחד דרך משלו להשתחרר מעכבות, אבל בחיי היומיום זה מתחת לרדאר או בחסות האלכוהול (ויש גם מסלול מקביל, כימיקלי). למה אנחנו כל כך מפחדים לשחרר?

להיות צ'רלי צ'פלין

במשך שנים פעל ד"ר פייר וולטר כמשפטן בעל שם עולמי. הוא הכיר היטב את העולם העסקי הלחוץ, ובמידה מסוימת ניזון ממנו. היום הוא קורא לאנשי עסקים, ולאנשים בכלל, לגלות את הילד שבתוכם. את מחקרו הוא פרסם בספר "Child Play: Coaching Your Inner Child". בראיון ל"ליידי גלובס" הוא מסביר כי בכל אחד מאתנו חיים הורה פנימי, מבוגר פנימי וילד פנימי. "הילד הפנימי הוא העצמי האינטימי ביותר, היסוד ליצירתיות ולמקוריות שלנו, אבל רוב הזמן אנחנו משתיקים אותו. החוכמה הגדולה ביותר היא ליהנות מהילד הפנימי, ולתת לו להשתובב - אבל זה לא בא בקלות. צריך לעבוד על זה.

"אנחנו חיים בחברה שדורשת מאיתנו מידה מסוימת של 'התאמה', אולי למעט מקצועות אמנותיים. הוזמנת פעם לארוחת ערב אצל אמנים? פעמים רבות אלה אנשים משוחררים ומלאי שמחה גם בלי אלכוהול, בעוד שבמעגלים עסקיים יש הרבה יותר מגננות. המיגון הזה הוא תגובה מותנית, תוצאה של הדרישות והציפיות מאנשי עסקים. האנשים הללו כאילו מחזיקים שריון מעל לבם, במקום שבו יושב הילד הפנימי נטול ההגנות".

- הפחד להיות שונה משתק את האני הפנימי?

"בהגדרות החברתיות המקובלות, להיות שונה עלול לעורר חשדות או ביקורת, ולכן אנשים נמצאים כל הזמן על המשמר. הקונפורמיזם משתק אותנו. בתוכנו כבר קיבלנו את השונות, אבל היא לא באה לידי ביטוי כלפי חוץ".

- יש דבר כזה, "הרגע הנכון לשחרר"?

"בכל פעם שאנחנו מגיעים למקום כלשהו אנחנו חשים את האנרגיות שמסביב, בודקים האם יקבלו אותנו כמו שאנחנו או יסבלו את ההתפרצויות שלנו, ואז מחליטים מהם הגבולות. אם מדובר בפגישת עסקים רצינית, הסיכוי שה'אני' שלי יהיה גלוי הוא נמוך. אבל אם אחרי הפגישה נצא לבלות, האווירה תהיה פחות רשמית וזה יהיה הזמן להשתחרר. מהמקום הזה יכולים להגיע רעיונות נשגבים, נקודות חיבור חדשות והכנת הקרקע לעבודת צוות אמיתית.

"מכיוון אחר, אם אני מתחיל תהליך יצירתי או פרויקט עסקי חדש, זה הזמן לשחרר. הרי אם נשתיק ונחניק את האימפולסים הראשוניים שלנו, את הרעיונות החדשים, התוצאה תהיה בינונית, דומה פחות או יותר למשהו שכבר עשינו קודם, רק עם שם חדש. יצירה מקורית אמיתית נוצרת רק בעקבות טריגר של שחרור".

- ממה אנחנו נפטרים כשאנחנו משתחררים?

"מה'שריון' שבנינו מסביב ללב, מהנטייה שלנו להיכשל בתחום הרגש. האדם המשוחרר הוא זה שלא מפחד מעימותים, ולא מפחד להביא את נקודת המבט האלטרנטיבית.

"זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, אלא שהחברה שלנו לא מחשיבה מהלך כזה, כי הוא נון-קונפורמיסטי. אני מאמין שחשוב שכולם, במיוחד אלה עם השקפת העולם החומרנית, יכירו בקיומו של האני הפנימי ויבינו שהוא לא נטל או מקור לייסורים, אלא אמצעי להעשיר את עצמנו ואת הסביבה. שתי דוגמאות טובות לכך הם אלברט איינשטיין וצ'רלי צ'פלין.

משחקים הגנה

- מתי השחרור הופך בעייתי?

"כאשר יש התנגשות בין הערכים הפנימיים שלך לבין הערכים החברתיים המקובלים. זה קונפליקט שצריך להפוך אותו לאתגר יצירתי, אבל לא כולם מבינים את זה.

"למעשה, כאשר אתה ניצב מול הקונפליקט יש שתי אפשרויות: להתגונן או להיות פתוח. במקרה הראשון, כתוצאה מההתגוננות אדם הופך יהיר ולא צנוע. יהירות היא התנהלות שפעמים רבות לא מובנת נכון. זו לא תגובה אלימה, אלא הגנה פסיכולוגית. אנשים יהירים עוטפים עצמם בשריון נגד האתגר היצירתי. הילד הפנימי שבתוכם מבקש מהם להתמודד עם האתגר, אבל הם מפחדים ונסוגים. זו תגובה שסוגרת הכול, במקום לקיים דיאלוג עם העולם החיצון, לשחרר, לאהוב ולתקשר.

"האדם הפתוח, לעומת זאת, לומד - לעתים בעזרת טיפול פסיכואנליטי - להתקיים בין שני הקצוות הללו, ולרתום את הערכים הפנימיים שלו לטובת החברה. אני מאמין שאם לא היה בנו ילד פנימי, החברה לעולם לא הייתה מתפתחת. הילד הפנימי הוא סוכן של אזרחות טובה כי הוא נגד אלימות, יהירות ושליטה, ובעד חופש, שיתוף פעולה ופיתוח מערכות".

- מה האני הפנימי שלנו מחפש בעצם?

"שישה דברים עיקריים: אמת, מחויבות ויושרה, תקשורת כנה, מודעות לערכים האישיים ולערכים החברתיים, מודעות למכשולים בתפיסה, ופתירת האתגר היצירתי.

"אגב, זה מאוד דומה לאג'נדה העסקית של 'איך לעשות עסקים טובים'. קחי למשל את הנקודה החמישית, של מכשולים בתפיסה. סרג'יו זיימן, המנכ"ל הקודם של קוקה קולה ומנהל מאוד יצירתי ומשוחרר, הוציא ספר שבו הוא מלמד מנהלים כיצד להימנע ממכשולים עסקיים. הוא מביא כדוגמה מהלך שבו יוצאים בקמפיין למוצר כלשהו, המכירות עולות, והמנהלים אומרים לעצמם שזה בזכות הקמפיין.

"האמת היא, שיכולים להיות עוד הרבה גורמים בסביבה העסקית שהובילו להצלחה הזאת. למעשה, ביותר מ-50% מהמקרים אין קשר בין הקמפיין להצלחה במכירות, אבל מנהלים אוהבים להיכנע לאשליה. בפעם הבאה שהם יעלו עם קמפיין דומה הם ייכשלו איתו, כי התנאים יהיו שונים. הכניעה הזו לפרדיגמה המקובלת לא קורית לאדם שמשוחרר מתפיסות מקובעות.

"מה שהחברה שלנו באמת צריכה זה את הרוח החדשנית, את האנשים שיכולים להביא שינוי חיובי וצמיחה, האנשים המשוחררים שהולכים עם הילד הפנימי שלהם ולא מתנגדים לו".

כוחה של האנונימיות

מחקר שפורסם לאחרונה בבית הספר לניהול קלוג, מראה כיצד שלושה מאפיינים שונים - כוח חברתי, שתיית אלכוהול ואנונימיות - מפעילים את אותו מכניזם נוירולוגי, מייצרים התנהגות חברתית דומה ועוזרים לאנשים להשתחרר מעכבות ולהתנהג בחופשיות.

החוקרים מסבירים כי במקרה שמדובר באנונימיות, אדם יהיה כנה יותר משום שרמת הדאגה החברתית שלו תהיה נמוכה יותר. במקרה של כוח חברתי, חוויית הכוח מייצרת התמקדות במטרה ובתגמול, מה שגורם לאדם להיות פחות מאופק ויותר חופשי בביטוי המניעים שלו, ולא משנה מה יהיו ההשלכות החברתיות. ואילו במקרה של אלכוהול מתרחשת מה שניתן לכנות "תשישות קוגניטיבית". בכל המקרים, ככל שאדם משוחרר יותר הוא פועל מתוך מניעים אמיתיים ובהתאם לנטיות הבסיסיות שלו, מבלי למסך את האמת.

במחקר אחר, שנערך בבריטניה, נבדקו השפעות האלכוהול והאנונימיות. החוקרים, מאוני' ברמינגהם, מצאו כי אנשים ששותים אלכוהול בבר שאינו מוכר להם ושהם אינם מוכרים בו, יתאפיינו בנטייה גבוהה פי שניים להשתחרר מעכבות לעומת אדם פיכח במקום מוכר. בחסות האלכוהול והאנונימיות הנבדקים העזו יותר, אך גם הפגינו התנהגויות שנחשבות בלתי הולמות. לכן, מתריעים החוקרים, חשוב לזכור כי בנסיבות קיצוניות היתרונות הופכים לחסרונות, וההתנהגות עלולה לפגוע באחרים.

פענוח המכניזם במוח שאחראי על עכבות ועל שליטה עדיין לא הושלם, אולם ברור כי החלק האחראי על העכבות נמצא בחלק הקדמי ביותר של המוח. ד"ר ג'ונתן כהן מהמרכז למדעי המוח באוניברסיטת פרינסטון, מסביר כי רוב הבדיקות נעשו על אנשים שהמוח הקדמי שלהם נפגע, והם גילו התנהגויות דומות לאלו של תינוקות. אלה רפלקסים שהיו לכולנו, אך לכאורה נעלמו - למעשה פשוט דיכאנו אותם.

לשחרר בעזרת חולמנות

אחת הדרכים לשחרר את המוח, כלומר לנקות אותו מרעשים, היא לבצע משימה פשוטה שאינה דורשת מחשבה. מחקר חדש שפורסם השנה מראה כי לפני שמתיישבים על פיצוח משימה יצירתית, כדאי לעסוק בפעולות שמאפשרות חולמנות.

במחקר, שנערך באוניברסיטת קליפורניה, התבקשו הנבדקים לצפות בדימויים של חפצים שונים ולציין אילו שימושים לא טריוויאליים ניתן לעשות בהם. לאחר מכן הם חולקו לארבע קבוצות, כאשר קבוצה אחת קיבלה משימה תובענית שדרשה את כל תשומת הלב, קבוצה שנייה קיבלה משימה לא תובענית, קבוצה שלישית קיבלה זמן מנוחה וקבוצה רביעית לא קיבלה מנוחה כלל, אלא עברה מיד למבחן דימויים נוסף. אחרי שכל קבוצה עברה את מבחן הדימויים בשנית, התברר כי הקבוצה היחידה שהציגה שיפור בתוצאות היא זו שעסקה במשימה לא תובענית.

"ההשערה שלנו, שמבוססת על הדמיה מוחית, היא שבזמן שהמחשבות נודדות מתקיימת אינטראקציה בין הרשתות הביצועיות לרשתות ברירת המחדל בקליפת המוח", אומר הפסיכולוג בנג'מין ביירד, שהוביל את המחקר. "בעצם מתרחש תהליך של 'דגירה' ועיבוד אסוציאטיבי, שבסופו האדם מגיע לתובנה ונרשם פיצוח של הבעיה - האפקט היצירתי מושג".

- אילו פעילויות מומלץ לעשות כדי לשחרר את המוח?

"זה בדיוק הפרויקט הנוכחי שלנו - אנחנו חוקרים את הנסיבות שבהן כותבים מקצועיים ומדענים בכירים מדווחים על רעיונות יצירתיים או תובנות חדשות בחיי היומיום. הגילוי שחולמנות יכולה לטפח תהליך יצירתי מוביל לפיתוח טכניקות ותוכניות ל'דגירה יצירתית' בשדות מקצועיים ופדגוגיים נוספים".

ביירד מזכיר כי חברות המזוהות עם חדשנות, כמו גוגל ו-M3, מאפשרות לעובדים זמן פנוי במהלך יום העבודה, שבו מותר להם לחשוב על כל נושא שעולה במוחם בלי קשר לפרויקט שבו הם עוסקים. בגוגל קוראים לתוכנית הזו "20% מהזמן" וב-M3 מדובר ב"תוכנית ה-15%".

"מחקר מדעי שיתעד את החשיבות של נדידת המחשבות ליצירתיות יוכל לשפר את התוכניות האלה ולהרחיב אותן גם לשדות נוספים, כמו הנדסה, שיווק ואדריכלות", אומר ביירד. "מחקר כזה גם יוכל להוביל לכך שהתוכנית תהיה חלק מהמבנה הארגוני של כל עסק תחרותי".

מחקר אחר, שנעשה באוניברסיטאות מישיגן וממפיס, תחת הכותרת "דמיון נטול עכבות", מצא שלהפרעות קשב וריכוז (ADHD) אצל מבוגרים יש גם השלכות חיוביות. החוקרים מצאו ש-ADHD מוביל לביצועים טובים יותר במשימות יצירתיות, במיוחד כאלה הכרוכות בחשיבה מסועפת.

משתתפי המחקר עברו סדרת מבחנים שבהם נמדדה היצירתיות שלהם בעשרה תחומים שונים, ובהם דרמה, הומור וגילויים מדעיים. בכל המקרים, הנבדקים בעלי ADHD הציגו תוצאות טובות יותר. "אמנם הסחת דעת יכולה להיות מגבלה במקומות עבודה עם גישות מסורתיות, אך בעלי הפרעות קשב וריכוז יכולים להציג רעיונות שימושיים וחדשניים", אומרים החוקרים.

ההסבר שלהם לכך הוא שאנשי ה-ADHD פחות שולטים בעכבות שלהם בהשוואה לאחרים, ולכן נותנים דרור למחשבותיהם ולא שמים לעצמם מחסומים. אמנם הם טובים פחות בחשיבה המוגדרת "מתכנסת", אך בכל הנוגע לחשיבה מסועפת, מדובר ביכולת שנמצאה במתאם חיובי גם עם הישגים בחיים ה"אמיתיים".

להיפטר מהשופט הפנימי

קרל יאנג אמר פעם שמי שמביט החוצה חולם, ומי שמביט פנימה מתעורר. הפסיכולוג ד"ר ריק מלטר, מחבר הספר "לכווץ את השיפוטיות" ומייסד מכון מלטר להתפתחות טבעית (M.I.N.D), מאמין שאם נבין את "הישות השופטת" שבתוכנו נוכל להשתחרר ממנה. "בכל אחד מאיתנו חי שופט שמזכיר קצת את דארת' ויידר ממלחמת הכוכבים - דמות מטילת פחד שלא מוכנה לקבל כישלונות. השופט הוא בעצם הצד השלילי וההרסני של הנפש האנושית, ויש לו קשר הדוק לתגובות שלנו בשעת לחץ - זה המקום שבו מערכת העצבים שלנו מתחברת לבלוטת יותרת הכליה.

"כאשר אדם מנסה לשחרר את הילד הפנימי שלו, השופט יתעורר וינסה להילחם כדי להמשיך לשמור על שליטה מלאה. לכל אחד יש שופט, אבל הוא נראה אחרת אצל כל אחד מאיתנו, מבחינת המסרים הביקורתיים שלו, הדימויים שלו והאופן שבו הוא מתפתח ביחס למשפחה, לתרבות ולדת שלנו. זה משתנה גם מדור לדור. עם זאת, לכל השופטים יש כמה מאפיינים משותפים, כמו תיעוב יצירתיות, שמחת חיים וכל התנהגות שנתפסת כרוחנית".

- מה מאפיין אדם לא משוחרר?

"שום סכום של כסף לא ישמח אותו. דבר לא ירצה אותו. יש לו דעות נוקשות על העולם, הוא אוסף ראיות כדי להוכיח את הדעות המוטות שלו. הוא תמיד צודק, אף פעם לא מקשיב - העולם שלו מחולק לשחור-לבן, נכון-לא נכון, א' או ב'. מאוד מתסכל לדון איתו בנושאים שונים, והוא שואב ממך את כל האנרגיה. אגב, השופט הפנימי שלו פוגע גם בו עצמו: הוא מרוקן אותו מאנרגיה.

"אדם כזה יכול לעבוד בדיוק אותו מספר שעות שאת עובדת, אבל מכיוון שמה שמניע אותו זה השופט הפנימי, הוא יעבוד ברמות הרבה יותר גבוהות של לחץ. בסוף היום הוא יהיה מותש, כי השופט הטריף אותו עם השוט המתנופף. הוא הופך לעבד".

מלטר פיתח שיטה ייחודית לטיפול בשופט הזה. "קודם כל את צריכה להיות מודעת לקיומו, ולמסרים שאת מקבלת ממנו. בדרך כלל יש תמונה או סמל שאת יכולה לצייר לעצמך, או אפילו לפסל. האלמנט הויזואלי ישמש אותך כדי 'לכווץ' את כוחו של השופט, לבטל את היכולת שלו להשתלט על הילד הפנימי. השחרור הזה יעצים אותך ויביא יותר שמחה לחייך".

- אפשר להיפטר מהשופט הזה אבסולוטית?

"מכיוון שהוא חלק מהטבע שלנו וקשור לתגובות בשעת לחץ, הוא בעצם מתגורר בנפש שלנו, ואי אפשר 'להירפא' ממנו באופן מלא. אבל ככל שנכווץ אותו יותר, נחווה אושר גדול יותר".

המתנה שהלכה לאיבוד

ד"ר ניוטון קונדבטי, מייסד האקדמיה לחקר החיים, טוען שיש שלוש תכונות שעלינו לשחרר החוצה: רגשנות, חיות ופליאה. "לכל אחד מאיתנו יש 'אני רגשי', וזה המקום שבו הרגשות שלנו חיים. פעמים רבות אלה רגשות הקשורים בטראומות ובמקומות לא פתורים שגרמו לנתק בין מי שאנחנו לבין השובבות, הספונטניות, היצירתיות ושמחת החיים.

"כדי להימנע ממצבים לא נעימים וכדי לא להיפגע, אנחנו מפעילים את מנגנון ההגנה הפנימי, אנחנו מתחבאים, ואז התוצאה היא תחושות ריקנות, אומללות, פחד ולחץ".

- מדוע קל לנו יותר לשחרר כשאנחנו במרחב הפרטי, ופחות כשאנחנו במרחב ציבורי?

"לכל אחד מאיתנו יש כמה מסכות, וכשאנחנו יוצאים החוצה אנחנו חובשים את המסכה המתאימה. עם השנים ניסחנו, במודע או שלא במודע, מיתוסים על עצמנו. החוכמה היא להעריך אותם מחדש ולהשתנות. לעומת זאת, כשאנחנו במרחב הפרטי אנחנו בטוחים יותר, ומרשים לעצמנו חופש גדול יותר להיות מי שאנחנו".

- איך השחרור קשור לילד הפנימי?

"הילד הפנימי הוא מתנה שאבדה לנו, ואנחנו צריכים לדרוש אותה מחדש. הוא זה שאחראי לספונטניות, ליצירתיות ולעליזות. יש לנו פוטנציאל אינסופי לבטא ולחוות אהבה ושמחה, וצריך לתת לו לבוא לידי ביטוי".

טלי ירון אלדר שותפה במשרד עורכי הדין תדמור

כשבנימין נתניהו היה שר אוצר, בשנת 2004, הוא שחרר את טלי ירון אלדר מתפקיד נציבת מס הכנסה, ומינה במקומה את איתן רוב. "ברור שנעלבתי שרוצים מישהו אחר במקומי", היא אומרת היום. בדיעבד, זה הדבר הטוב ביותר שקרה לה.

"עד תקופת הנציבות תמיד שילבתי בין העבודה והחיים, אבל בשנים שהייתי נציבה זה היה בלתי אפשרי. בתפקיד כה בכיר בשירות המדינה, רוב הזמן שלך, רוב חייך, מוקדשים אך ורק לתפקיד. רק כשפרשתי מהנציבות חזרתי לחיים הנורמליים. תיעלתי את תחושות העלבון ליצירת דבר חדש. שחררתי, חזרתי לעצמי.

"גיליתי שהספורט, ובעיקר האתגרי, הוא מקום משחרר. אני משחקת טניס פעם בשבוע, בעיקר עם הבנים שלי, וסקווש פעם או פעמיים בשבוע. אנחנו גם יורדים לצלול כל חודשיים, ונוסעים לטיולי ג'יפים בארץ ובחו"ל מדי חודש".

(זיו ביילין)

לני רקנאטי, איש עסקים

"אחרי הגירושים עברתי תקופה לא קלה, ולצאת למסעות בעולם זו הדרך שלי להשאיר את הכול מאחוריי. באותו זמן הבן שלי ואני נרשמנו לקורס סקיפרים, ומאז אנחנו מפליגים חודשיים-שלושה בשנה. אתה מגיע למקומות שאי אפשר להגיע אליהם בשום טיסה, ואתה לא מוגבל בכלום.

"אני אוהב את המקומות הבראשיתיים האלה, להרגיש שאף אחד לא היה שם לפניי. המקומות האלה גורמים לי להרגיש שהכול קל יותר, פשוט יותר, פחות מחייב. אם יש מה לראות, לא אמנע מעצמי. אל תפריעי לי לחגוג את החיים". ("ליידי גלובס", אפריל 2012)

- ממה אנחנו נפטרים כשאנחנו משתחררים?

"מה'שריון' שבנינו מסביב ללב. האדם המשוחרר הוא זה שלא מפחד מעימותים, ולא מפחד להביא את נקודת המבט האלטרנטיבית. זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו, אלא שהחברה שלנו לא מחשיבה מהלך כזה, כי הוא נון-קונפורמיסטי"

עכשיו כבר מותר

ככל שיותר רגשות אסורים כלואים בתת מודע שלנו, יש לנו פחות אנרגיה לחיות את החיים. ככל שהרגשות שהו זמן ארוך יותר במאסר, תהליך השחרור וההסתגלות להווה ארוך יותר. זה יכול להיות זעם, כישלון או רמאות - אם כלאנו אותם, יבוא היום ונשלם מחיר. אלא אם נפתח ונשפר את האינטליגנציה הרגשית.

עם שכלול האינטליגנציה הרגשית מתגברים העוצמה, החוסן והגמישות הרגשית באופן שבו אדם מנהל את חייו. המתודולוגיה כוללת תרגילים המסייעים לגלות את הרגשות הללו ולשחרר אותם, אך מדובר בתהליך ארוך שמחייב אוריינות רגשית (יכולת לכנות במילה את האנרגיה הרגשית) ואמינות עצמית (לא לשקר לעצמך). יש אפשרות לקצר את התהליך, באמצעות שיטה שפיתחתי.

בתחילה אני מאמנת את המטופל ליצור תמונות של מציאות דמיונית, ולהרשות לי להוסיף נתונים על פי שיקול דעתי. בשלב הבא, אני והמטופל יוצרים ביחד סרט דמיוני המשחזר את העבר הטראומטי. המטופל הוא המחזאי וגם השחקן, אני הבמאי, מחלישה ומדגישה את האלמנטים הנדרשים כדי לאפשר את שחרור הרגשות האסורים מהניילון. אני נותנת פרשנות שפויה לסיטואציה הטראומטית. שנינו גם הקהל.

השלב האחרון בתהליך השחרור הוא הסליחה העצמית, קתרזיס, מונח שמשמעותו בעברית היא הזדככות, טיהור או מירוק. אני מביאה את המטופל לסלוח לעצמו על כל השנים שבהן התנהג בצורה לא יעילה לעצמו ולסביבתו. לא פעם הוא פורץ בצחוק מתגלגל, שנמשך גם 20 דקות. עוד רגש אסור משתחרר.

* הכותבת היא פילוסופית ניהולית ומאמנת רגשות להצלחה