לא רק ספורט

אילולא בועז קרמר וחבריו לנבחרת הפראלימפית (ספורט נכים), החוויה הישראלית מאולימפיאדת לונדון 2012 הייתה מסתכמת בפניני ה"נגסת בגמבה" של משה גרטל. את הכבוד שאבד למשלחת הישראלית במשחקים האולימפיים, שחזרה ללא מדליה אחת לרפואה, החזירו בענק בועז קרמר וחבריו - מדליות ארד וכסף בשחייה, מדליות ארד וכסף בקליעה ובאופני יד, והשיא: מדליית זהב לטניסאי נועם גרשוני, שסגר אז מעגל כטייס מסוק קרב שנפצע במהלך מלחמת לבנות השנייה. קרמר עצמו הגיע לרבע הגמר במשחקים הפראלימפים, וביוני האחרון זכה יחד עם כל נבחרת הטניס הישראלית באליפות העולם לנבחרות.

אם זה היה תלוי בנו, כל אחד מהספורטאים האלה היה נכלל ברשימת 40 המבטיחים, אבל מאחר שקרמר הוא בין האנשים שמקדמים את ספורט הנכים בארץ כמנכ"ל מרכז הספורט לנכים של איל"ן - אנחנו מביאים אותו כפניו של הענף שהביא כבוד לישראל.

במרכז שהוא עומד בראשו עברו עד היום מאות אלפי ילדים ובני נוער, "וכשילדים רואים שיחד איתם מתמודדים ספורטאים אולימפיים", הוא מתגאה, "זה נותן להם פרספקטיבה, ועוזר להם להתמודד".

קרמר יודע על מה הוא מדבר. כנכה מלידה, המוגבל בשתי רגליו וביד אחת, הוא החל להתאמן כילד בענפי ספורט שונים במרכז לספורט לנכים. הוא הגיע לרמה תחרותית והשתתף בתחרויות בינלאומיות. לימים, אחרי שהשתתף כבר כשחקן טניס באולימפיאדת בייג'ין בשנת 2008, ואף גרף מדליית כסף, התיישב על כיסא מנכ"ל מרכז הספורט, שהתווה עבורו את הדרך: "מבחינתי זו סגירת מעגל. אני תוצר של המערכת הזו. בתור אדם מוגבל אתה צריך להתמודד עם המון חסמים - מקצועיים, אקדמיים, אישיים. הספורט מהווה עבור האדם המוגבל חלון הזדמנויות להיות מצטיין, וברגע שאתה מצטיין בתחום אחד, אתה יכול לשכפל את ההצלחה לתחומים אחרים".

מסע כומתה בדרך לבילינסון

קרמר נולד במושב בן-שמן, ובשל מוגבלות נעזר לאורך השנים בקביים, בהליכון ובכיסא גלגלים. עם סיום התיכון רצה להתנדב לצבא לתפקיד מסוים, אך כשזה לא התאפשר, ויתר והחליט לנסוע לטיול גדול באוסטרליה ובניו זילנד.

זה חלק מהרזומה של כל צעיר ישראלי, אבל במקרה שלך זה ודאי קצת אחרת.

"זה באמת לא היה סטנדרטי. אבל גם כשהייתי בתיכון נסעתי למשך שנה לארצות הברית לבד, במסגרת חילופי תלמידים, וזה היה המשך ישיר לאופן שבו גידלו אותי ההורים שלי ולאני מאמין שלי".

שמה? שאתה יכול לעשות כל דבר?

"לא, דווקא הגישה ההפוכה. זה לא שאני יכול לעשות כל דבר, אלא שמה שאני יכול לעשות, צריך למצוא את הדרך".

ובמקרה של הטיול, מהי הדרך?

"צריך להבין שהטיול יהיה שונה מזה שאנשים אחרים עושים, שיהיה יותר יקר, שאולי על חלק מהמקומות יהיה צורך לוותר, אך יחד עם זאת אין סיבה לוותר על זה באופן מוחלט".

זה ודאי היה אתגר די גדול.

"כמו כל דבר לאנשים בעלי מוגבלות, כל דבר קטן ופשוט הופך לאתגר. יש לזה משקל מאוד גדול בעיצוב האישיות שלי - הצורך להתמודד ולעמוד באתגרים שהחברה מציבה בפניך".

עם שובו מהטיול הגדול החל בלימודי רפואה. במהלך הלימודים תהה אם זה הדבר הנכון עבורו, לאור העובדה שמדובר במקצוע שהוא בסופו של דבר מאוד פיזי. "אפילו לעשות את הדרך מהחניה בבילינסון למחלקה, זה לבדו מסע כומתה", הוא אומר. אז עם סיום הלימודים קיבל החלטה שהוא לא ממשיך לסטאז': "שאלתי את עצמי אם אני נמצא במקום שמקסם את היתרונות שלי או את החסרונות שלי, והגעתי למסקנה שהאפשרות השנייה נכונה".

זה היה ב-2005, וקרמר, שכל חייו עסק בספורט תחרותי, שקל בדבר, מה עוד שאולימפיאדת בייג'ין הייתה באופק. כשהחליט שזו הדרך, נכנס לשנתיים של אימונים מפרכים, עד שהגיע למדליה הנכספת באולימפיאדה: "הספורט תמיד היה חלק מאוד גדול בחיים שלי. הבנתי שמעבר לעניין הספורטיבי, מבחינתי זה מנוף לאינטגרציה חברתית, לשיקום, למשהו שיכול להקפיץ אותך בחברה הבריאה, שהיא שיפוטית וקשה. זה כרטיס מאוד מכובד. זה העיקרון שאותו אנו מנחילים לדורות הצעירים".

במארס 2011, בתום חפיפה של שנתיים, שבמהלכן גם התמודד לקראת אולימפיאדת לונדון שנערכה בשנה שעברה, התיישב קרמר על כיסא המנכ"ל. החשיפה שקיבלה הנבחרת הישראלית למשחקים הפראלימפיים בעקבות הזכייה, הוא אומר, היא מהותית לציבור בעלי המוגבלויות.

מה הלאה?

"אני מחפש להפוך את המרכז הזה ואת הספורטאים האולימפיים למשהו שהוא במיינסטרים, ודרך זה לסייע ולעזור בשילוב ילדים ונוער עם מגבלות".