התופעה של חתימת הסכמי ממון טרם נישואים הפכה רווחת מאוד בשנים האחרונות, במיוחד לאור העובדה ששיעור המתגרשים בישראל נסק לכ-50%. אולם במקביל מתרחש שינוי נוסף: זוגות מחליטים לאחר שנים רבות של נישואים (לעתים 20 ו-30) לערוך הסכם ממון ולהסדיר את היחסים הממוניים ביניהם.
המחוקק הכיר באפשרות לבצע הסכמי ממון גם לאחר הנישואים, במסגרת חוק יחסי ממון, אולם אישורו של הסכם כזה הינו נוקשה יותר. בעוד שהסכם ממון טרם הנישואים טעון אישור של נוטריון בלבד, הרי שהסכם ממון שנערך לאחר הנישואים טעון אישור בית משפט, לאחר שהשופט וידא כי בני הזוג הבינו את הוראותיו של ההסכם.
הפרוצדורה הנדרשת היא החלק הקל בהסכם. המרכיב הקשה והמורכב יותר הינו המרכיב הרגשי.
מטבע הדברים, עריכת הסכם ממון לאחר הנישואים עלולה להיות כרוכה במורכבות רגשית וכלכלית גדולה יותר מאשר במקרה של זוג צעיר בתחילת דרכו. לאחר שנים של נישואים משותפים מפתח כל אחד מבני הזוג ציפיות מסוימות, נצבר רכוש משותף, וההפרדה בין רכוש פרטי לרכוש משותף נעשית קשה יותר. מה עוד, שהמבחנים הנהוגים בפסיקת בתי המשפט אינם בבחינת נייר לקמוס מדויק, המשקף את המצב המשפטי באופן חד-משמעי.
הפרקטיקה מלמדת כי זוגות נשואים שניגשים לערוך הסכם, במיוחד לאחר שנים ארוכות של נישואים, עלולים להכניס מתח רב למערכת היחסים. כך, למשל, נתקלתי במקרה של זוג שהיו נשואים 25 שנה. הבעל היה משופע בנכסים בעלי אופי פרטי ונפרד, נכסים שהיו בבעלותו לפני הנישואים, וכאמור, לאחר 25 שנים הוא החליט להסדיר את מערכת היחסים הממונית.
פנייתו של הבעל עוררה חשדנות אצל בת זוגו, שמשאביה הכלכליים העצמאיים היו מועטים ושהשקיעה את מירב זמנה בגידול הילדים ופחות בפיתוח קריירה עצמאית. מאחר שהתברר במהלך עריכת ההסכם כי יש הבדלי גישות ניכרים בין בני הזוג, במיוחד לגבי נכסים שהבעל רכש לאחר הנישואים מכספים שהיו שלו לפני הנישואים וממימוש נכסי נדל"ן שהיו בבעלותו, נוצרה דינמיקה של משא-ומתן מסחרי בין בני הזוג על תנאי ההסכם.
משא-ומתן זה לווה במתחים חריפים, ואיומי פרידה ריחפו באוויר וליבו את האווירה הטעונה. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לעמק השווה, אך את המילים שנאמרו והמשקעים שנוצרו, ספק אם ניתן להשיב ולתקן.
על בני זוג נשואים, ובפרט אלה שנשואים שנים רבות וצברו יחד נכסים מרובים, לשקול היטב את נושא עריכת הסכם הממון ביניהם בשלב מאוחר, שכן לעיתים הנזק עלול להיות רב על התועלת. יש טעם לשקול עריכת הסכם בשלב זה של החיים המשותפים רק בנסיבות מיוחדות, כאשר קיים חשש שבן הזוג מנהל מערכת יחסים מחוץ לנישואים, כאשר אחד הצדדים צפוי לקבל ירושה גדולה או נכסים על-ידי הוריו. כמו כן, יש היגיון לעשות הסכם שכזה כאשר צופים פירוד, שכן טרם הפירוד נוח יותר לעשות הסכם שכזה מאשר לאחריו.
יש לזכור כי גם בהיעדרו של הסכם ממון, קובע החוק הסדרים ראויים למקרה של פירוד, שעיקרם הינו איזון המשאבים של שני בני הזוג, למעט באשר לנכסים שאינם ברי-איזון כגון נכסים שהתקבלו על-ידי מי מבני הזוג בירושה או במתנה.
הבעיה היא שהקביעה אילו נכסים הינם ברי-איזון ואילו נכסים הינם בגדר רכוש נפרד אינה תמיד קלה לקביעה, וזה תורם להתדיינות עניפה בבתי המשפט בסוגיות אלה.
סיכומו של דבר: בטרם מחליטים לשקול צעד משמעותי כגון עריכת הסכם ממון לאחר הנישואים, רצוי להיוועץ במומחה בתחום, על מנת לוודא מה יהיה המצב המשפטי ללא חתימה על הסכם, ורק אז ניתן לשקול פנייה לבן הזוג ביוזמה לעריכת הסכם.
■ הכותב הוא מומחה בליטיגציה בתחום הירושה ובתחום המסחרי.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.