הנקראות ביותר

רחוב עם מוצא: נגני הרחוב עושים חיל בהרכב "פילהרמונית הרחוב"

מדובר במיזם שהקימו שלושה סטודנטים, המאפשר לנגני רחוב להופיע במסגרת ההרכב ■ יונתן וינקלר, ממקימי המיזם: "אנו מופתעים מכמות הרצון הטוב כאשר מסבירים לבעלי אמצעים את מהות הפרויקט"

"מה שהכי חשוב לנו להבהיר זה שלא מדובר בפרויקט צדקה. לא הגענו לאנשים האלה ממקום של רחמים, או במטרה לחלץ אותם מחייהם הקשים", כך אומרת ל"גלובס" נרקיס אלון, ממקימות מיזם ze.ze ואחת מהוגות פרויקט "פילהרמונית הרחוב" - הרכב תזמורתי שרובו על טהרת מוזיקאים שמזה כמה שנים משלימים הכנסה מנגינה ברחובות לעוברים ולשבים.

נרקיס: "הנגנים לא רוצים ולא צריכים שירחמו עליהם ורובם גם לא מתכוונים לוותר על הנגינה ברחובות. הם למדו ליהנות ממנה וכיום היא חלק מהפעילות שלהם כמוזיקאים".

בימים אלה נכנס פרויקט "פילהרמונית הרחוב", שהוקם לפני שנה, לשלב הבא בפיתוחו. אלון ושני חבריה למיזם, האחים יהונתן ודניאל וינקלר, מנהלים בימים אלה מגעים עם משרדי הפקות מובילים כדי להעביר אליהם את שיווק ההופעות ואת הניהול השוטף של ההרכב. בכך תשולם סופית הפיכת התזמורת לגוף כלכלי מסודר המאפשר לכל הקשורים בו פרנסה קבועה.

"כבר עכשיו הנגנים מוזמנים להופעות באירועים פרטיים בכל הארץ", אומר יהונתן וינקלר. "עוד לא הגענו לשלב שבו הם מתפרנסים אך ורק מההופעות של 'פילהרמונית הרחוב' ואולי זה גם לא יקרה, כי גם למוזיקאים מקצועיים מובילים בארץ יש תמיד כמה מקורות הכנסה שונים, אבל כשאני נזכר בתחילת הדרך - יש לכולנו זכות להרגיש גאווה גדולה".

- מה הרגע הכי מרגש שחווית במסגרת המיזם?

"כשאחד הנגנים ניגש אליי, אחרי מופע ההשקה של התזמורת שבו התארח ברי סחרוף והגיעו אליו יותר מ-1,000 איש, ואמר לי: 'החזרתם לי את הביטחון העצמי. אני שוב מאמין בנגינה שלי'. אי אפשר למדוד בכסף תחושה כזו".

- ומעבר לביטחון העצמי, איך הם מתוחזקים כלכלית?

"בעיקר מתרומות ומחסויות. אנחנו מופתעים בכל פעם מחדש מכמות הרצון הטוב כאשר מסבירים לבעלי אמצעים את מהות הפרויקט. חשוב לציין שכל הנגנים מקבלים על חזרות והופעות שכר זהה למה שמקבל נגן מקצועי. יש להם מנהלת מוזיקלית בשכר מלא (המוזיקאית תום דרום, ט.פ), כי לכל הופעה צריך להכין תווים ועיבודים.

"יש כיום תשעה נגני רחוב בתזמורת, לצד כמה נגנים שכירים המשלימים את ההרכב ושלוש זמרות ליווי, ויש כמה פורמטים שונים של הופעות בהתאם לצרכים וליכולות של מזמין ההופעה. לפעמים הם 15 איש על הבמה, לפעמים 8, לפעמים 3,4".

- ומה ברפרטואר?

"עממי מאוד - הרבה בלקני-צועני ומוזיקת כלייזמרים, הרבה שירי ארץ ישראל וכמובן להיטים בעברית ובאנגלית. הם באים מהרחוב הישראלי ומנגנים מוזיקה של הרחוב הישראלי. בשלב זה, כל התיאומים לגבי שיווק, הופעות ולוח חזרות עוברים דרך נרקיס, דניאל ודרכי. אם למשל יש הופעה בדרום וצריך הסעות, נמצא חברות הסעה שנותנות הנחה משמעותית מתוך הכרה בחשיבות הפעילות שלנו. כך גם לגבי חברות הגברה ותאורה. בעיניי זו תמצית האידיאולוגיה של מיזם ze.ze".

- רגילים לנגן לבד

"כל מי שגר בתל-אביב רואה נגני רחוב, וכל מי שיקשיב להם יותר משתי דקות - יבין שרבים מהם מוזיקאים מצוינים", מסביר יונתן וינקלר את הרעיון שהצית את השלושה להרים את הפרויקט. "רצינו ליצור קשר, להבין מי הם ואיך הגיעו לאן שהגיעו, ומשם הרעיון לגבש כמה מהם להרכב הייתה קצרה. את חלקם זימנו לסוג של אודישן, אחרים צילמנו בווידיאו והעברנו למנהלת המוזיקלית. חלקם שיתפו פעולה, וחלקם אמרו שזה לא מתאים להם מאחר שהם כבר רגילים לנגן לבד.

"בתחילת הדרך היו בעיקר חשדנות וחוסר אמון, וזה טבעי בהתחשב בעובדה שרובם שבעו מהבטחות שלא קוימו. אני חושב שרק כאשר נכנסו בפעם הראשונה לחדר חזרות מקצועי, עם ציוד תאורה והגברה, הם קלטו שאנחנו רציניים והתמסרו בהתאם.

"ואז, כמובן, אמנים מקומיים מובילים שיתפו איתם פעולה כדי לקדם את הופעות ההשקה שלהם. הם כבר הופיעו עם ברי סחרוף, דני סנדרסון, אהוד בנאי וקרולינה. כולם, אגב, הסכימו מיד לעזור לנו".

אדוארד (אדי) ברין, קלידן ואקורדיוניסט בן 66, שעלה לארץ מסיביר בתחילת שנות ה-90, מאשר את הדברים. "כשניגש אליי בפעם הראשונה ילד שיכול להיות נכד שלי, וביקש שאצור קשר כי הם מקימים תזמורת ועושים בחינות לנגנים, אני מודה שלא חשבתי שייצא מזה משהו", הוא אומר. "בשנים הראשונות שלי בארץ היו דיבורים, הבטחות, אבל מעט מאד מעשים. לא מגיעים למדינה חדשה ומיד הולכים לנגן ברחוב. עובר זמן עד שאתה מבין שזה מה שיש ומזה צריך להוציא הכי טוב.

"בפעם הראשונה שבה ניגנתי ברחוב הרגשתי בושה גדולה, אבל כיום אני יודע כמה החוויה הזו נתנה לי. דרך המפגש עם ישראלים ברחוב למדתי להכיר את המדינה הזו, את השפה, איזו מוזיקה אנשים אוהבים לשמוע, מנגינה של בועז שרעבי. הרחוב הישראלי עזר לי להפוך לישראלי, וכמה שהייתי נבוך בהתחלה - כיום אני לא מתכוון לוותר עליו".

הצעות לעבודות פרטיות

ברין, שבעבר ניגן על טובה בתזמורת הצבא האדום, רכש השכלה מוזיקלית קלאסית רחבה באחת האקדמיות היוקרתיות בחבר העמים לפני שעלה לארץ. כיום הוא אחד הנגנים הקבועים ב"פילהרמונית הרחוב". כמו רוב חבריו להרכב, גם הוא מוזיקאי מבוגר, עולה מחבר העמים (למרות שבתזמורת מנגנים גם עולה מקנדה וצעיר בן 35), בעל השכלה מוזיקלית ורזומה מקצועי מרשים. מה שלא סייע לו, כמו גם לשאר נגני התזמורת, למצוא עד כה פרנסה מסודרת במקצועם.

"ניסיתי להתקבל להרבה תזמורות ופסלו אותי מיידית בגלל הגיל", משחזר נגן החצוצרה ולרי טבורסקי (54), שמזה כמה שנים מנגן על אי תנועה בכניסה למתחם קניון עזריאלי בתל-אביב.

"אם אתה בן יותר מ-35, לא רוצים אותך, ולא משנה אילו קרדיטציות אתה מציג. אני גר בחיפה, אבל שם אי אפשר להרוויח טוב מנגינה ברחוב. אז אני נוסע ברכבת לתל-אביב כמה פעמים בשבוע, מנגן שמונה שעות ובערב נוסע חזרה".

- נשמע מטורף.

"אני מנגן ארבע שעות, עושה הפסקה לשעה שעתיים, חוזר ומנגן עוד ארבע. אבל זה לא מקובל אצל רוב המוזיקאים המנגנים ברחוב. הם עושים פחות שעות, ואני גם מנגן בכלי נשיפה וצריך להיות בכושר".

- באילו סכומים מדובר?

"אפשר להגיע למאות שקלים ביום, תלוי באנשים. יש אנשים שזורקים מטבעות של עשרות אגורות, וגם כאלה שנותנים 10 שקלים, 20, לפעמים שטרות של 50 שקל, בעיקר בחגים. היו מקרים שבהם ניגשו אליי אנשים והציעו לי עבודות פרטיות באירועים ובשמחות משפחתיות. פעם ניגנתי במסיבת פרידה מעובד מדינה בבניין 'אפריקה ישראל'.

"אתה לא יכול לחיות רק מנגינה ברחוב אבל זו הכנסה צדדית יפה, מה גם שעם השנים דבר מוביל לדבר".

- איך הרגשתם בהופעה הראשונה?

ברין: "לא הבנתי מה קורה. פתאום אני מנגן ו-1,000 איש מוחאים כפיים. אפילו בבריה"מ לא היו לי דברים כאלה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות