לכו תזדקנו

מוקדם יותר החודש הגישו פרופסורים מכובדים עד מאוד - פרופ' משה גביש ופרופ' מרדכי שגב מהטכניון, וחתן פרס ישראל לפילוסופיה פרופ' אסא כשר, ואליהם הצטרף פרופסור רביעי, יצחק בריק מאוניברסיטת חיפה - עתירה לבג"ץ לביטול חוק גיל פרישה בישראל. האנשים החכמים האלה טוענים לפגיעה הנגרמת לאדם ב"גדיעת עץ העבודה", והם אומרים, בצדק רב, שכוחם עוד במותניהם; שיש להם מה לתרום; שזכותו של אדם לעבוד היא זכות יסוד; שפיטורים כאלה נוגדים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק; שהעבודה היא גורם מרכזי באיכות החיים; ושלהיפטר מאדם רק בשל גילו זה עוול - ועוד טיעונים חזקים למדי.

קשה שלא להסכים איתם. עם העלייה בתוחלת החיים, אדם בן 67 נמצא עדיין (אם יש לו מזל) בכושר טוב, ולפניו עוד שנים רבות של עשייה, של תרומה ושל חיים טובים - ראו את שר הביטחון שלנו, את הנשיא, את הנגיד, ויש עוד המון דוגמאות - ואין שום סיבה הגיונית לזרוק אותו לשבת בנעלי בית ובפיג'מה בסלון ולראות תוכניות בוקר טיפשיות בטלוויזיה. ההיגיון רק מתגבר כשמוסיפים למשוואה את המשבר בקרנות הפנסיה, שתוצאותיו יכולות להיות שנים ארוכות של עוני ושל שעמום. אנשים עובדים, קובעים לא מעט מחקרים, מאושרים יותר, ובכלל נדמה שכל העניין הזה של גיל פרישה שייך לעידן אחר, היסטורי.

ב. הכול טוב ויפה. ובכל זאת, משהו בעתירה הזאת של כבודם הפריע לי מאוד ואפילו קצת דיכא אותי. אם להיות קונספירטיבי, הרי מדובר בתחילתה של דרך שבסופה יכריחו כל אחד לעבוד עד יומו האחרון - או בתרחיש מציאותי יותר: לעבוד עד שיפנו אותו לאיזה הוספיס, על חשבונו כמובן, וגם שם יאלצו אותו לעבוד בעבודות רקמה כלשהן שאינן דורשות שום כישור קוגניטיבי, כדי לממן את שהייתו. לא בדיוק העתיד שמישהו מאיתנו חולם עליו.

הרי לא כולנו פרופסורים, שרים או שופטים, נכון? רבים מאיתנו עובדים בעבודות קשות ובלתי מאתגרות, ומכלים את ימינו ואת לילותינו למען מטרות שאינן שלנו. רבים מהעובדים אינם מגשימים את עצמם בעבודתם, ואינם מוצאים בה את ערכם העצמי; היא רק מה שמאפשר להם לשלם את החשבונות. זה באמת יפה (באמת, לא בצחוק) שאקדמאי רוצה להמשיך לחקור וללמד, אבל מה עם פועל הייצור? מה עם המנקה? השומר? הפקיד? נהגת האוטובוס? הטבחית? גם אם הם נהנים מעבודתם ומוצאים בה גאווה - שהרי כל עבודה מכבדת את בעליה - לא מן הנמנע להניח שרבים מהם דווקא כן חולמים על גיל הפרישה, שהם דווקא כן רוצים לראות תוכניות בוקר בטלוויזיה, לבלות עם הנכדים, או לשפר את כישורי הברידג'.

כיום מבקשים העותרים שמקום העבודה ייאלץ לנמק למה הוא רוצה להיפטר מהעובד שלו בהגיעו לגיל הפרישה, אבל בתוך כמה שנים תתהפך התמונה ומי שייאלץ לנמק למה הוא רוצה, מתחנן, לצאת לפנסיה, יהיה דווקא העובד. הרי אם יש דבר אחד שלמדנו משוק העבודה, זה שהדברים האלה נוטים להתהפך, ומה שיוצא לדרך במטרה להטיב, מוצא עצמו הרבה פעמים כנזק בלתי מבוטל.

לדוגמה, עובדי הקבלן. מדובר במשהו שהתחיל כצורך הגיוני עד למאוד. אם יש לך חברת היי-טק, נניח, למה שתעסיק שומרים? ואם יש לך עיתון, למה שתעסיק טבחים? אבל מהר מאוד ראינו מה יצא מזה, נכון? מעמד שלם של עובדים מנוצלים, חסרי זכויות ומוחלשים.

עוד דוגמה היא מעמד הפרילנסרים. זה התחיל יופי: מי שרוצה להיות "חופשי" או "עצמאי" יכול לעבוד בכמה מקומות במקביל ולמקסם את ההשתכרות שלו. אבל מהר מאוד גם זה עוות עד לבלי הכר, כשמעסיקים רבים לקחו לעצמם את כל היתרונות שבעבודה "חופשית", כלומר היעדר יחסי עובד-מעביד, והשאירו לעובד רק את החסרונות: אין לו ימי מחלה או חופשה, הפרשות סוציאליות וכו'.

כדאי לשים לב שבכמה מהמקרים האלה, מי שפתח במערכה הזאת, שבה הוא הפסיד לבסוף, היה דווקא העובד. אני בטוח שכוונתם של הפרופסורים הנכבדים טובה וטהורה, אבל אני באמת חושש שאם הם ינצחו ההפסד יהיה של כולנו.

אפשר להציג את זה גם אחרת: זאת דילמה בין פרישה כפויה לעבודה כפויה. ואם צריך לבחור בין השתיים, אני הייתי בוחר בפרישה הכפויה. הרי בפרישה, כפויה ככל שתהיה, אפשר למצוא סוג של נחמה ושל אושר, מה שלא תמצאו בעבודה הכפויה גם אם תחפשו ממש טוב.

ג. המאבק על גיל הפרישה אינו חדש. מוקדם יותר השנה הורה בג"ץ לשירות בתי הסוהר לבטל הסדר המחייב עובדים לפרוש בגיל 57, ומוקדם יותר החודש חייב בית המשפט את אוניברסיטת בן-גוריון לפצות עובדת שנאלצה לצאת לפנסיה; ויש עוד דוגמאות רבות. גם בעולם הגדול מתמודדים עם הסוגיה הזו, ומדינות רבות ביטלו לגמרי את גיל הפרישה.

יש פה גם עניין של סדר חברתי קורס שעל-אודותיו נכתבו מיליוני מילים - הדרך שבה התנהל העולם שנים רבות כבר אינה רלבנטית. המציאות השתנתה לבלי הכר. העובדים הצעירים כבר לא יכולים לשאת על גבם את הזקנים ההולכים ומזדקנים. שוק העבודה מעורער יותר ממה שהיה, שלא לדבר על העובדה המרתיחה את הדם שכספי הפנסיה שלנו הפכו הפקר עבור כל מיני ספקולנטים ושרלטנים המהמרים בהם על חשבון עתידנו. הכול נכון. ועדיין.

ד. יש לזה עוד כמה אספקטים מדכדכים, כמו למשל חילופי הדורות. אני חושב על הפרופסור הצעיר שבונה על קידום, אבל איך הוא יתקדם אם הפרופסור שלפניו לא מפנה את מקומו? אני חושב על עצמי: אם העיתונאים המבוגרים ממני לא ילכו הביתה לא יהיה לי לאן ללכת, ואז מה יעשו אלה שיבואו אחריי? ומה יהיה כשיגיע תורי לחגוג את גיל 67? עוד יום בעבודה? לא נשמע מי יודע מה כיף.

המתנגדים לגיל הפרישה אמנם מציגים מחקרים הקובעים שמדובר בטעות, שהזקנים אינם מונעים מהצעירים להתקדם. יכול להיות, אבל זה לא נשמע כל-כך הגיוני, נכון? הרי כך מתקדמת האנושות כבר שנים אין-ספור - דור הולך ודור בא, זה מוסיף על זה, נדבך ועוד נדבך. כך זה אמור להיות. אין יותר אנושי מזה.

אני מקווה שלא ישתמע שאני איזה אייג'יסט - גזען נגד זקנים. אני הכי לא כזה. להפך. ובכל זאת. אני לא מעוניין, זה ברור, שכל הידע והניסיון ייזרקו לפח, ואין כמו הוותיקים לחוכמה ולפרספקטיבה, ודווקא בגלל זה. כי עם כל הכבוד (שבמקומו מונח ועוד איך) לניסיון ולחוכמה - מה עם הכבוד להתחדשות, לרוח הנעורים, לדם החדש?

ומה עם הכבוד למוסד הנשכח והמבוזה של שלווה ושל התרגעות? מה עם הכבוד לקונספט הנהדר של להגיע מתישהו למנוחה ולנחלה? אתם רוצים לומר לי שזה מת לגמרי? כי אם כן, אני מוכרח לשאול את עצמי מה שווה הכול.

ולמה הפתרון לבעיית הפנסיה חייב להיות ביטולה? למה הוא חייב להיות עבודה קשה עד הרגע האחרון? למה תמיד המודל הראשון שחושבים עליו הוא "טוב, אז שימשיכו לעבוד, הפראיירים"? למה לא לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא איזו הברקה? אני מבין את מצוקתם של המבוגרים שרוצים להמשיך לעבוד ולשמור על ערכם ועל כבודם העצמי, אבל מה עם המצוקה שלנו, הדור שמתחת? מה אנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים קדימה?

ה. מה ההצעה שלי? אין לי. יכול להיות שאין פתרון ואני שמח שלא אני צריך להחליט. איתרע גורלנו ואנחנו חיים בעידן שכולו קריסה רועשת ומדכאת של קונספציות, יכול להיות שזאת רק עוד קריסה אחת מני רבות.

לעזאזל, אני אומר לעצמי, ידעתי שהייתי צריך להיוולד למשפחה עשירה.

רבים מאיתנו עובדים בעבודות קשות ובלתי מאתגרות ומכלים את ימינו למען מטרות שאינן שלנו. מה עם הפרישה שלנו?